בספר הקלאסי The techniques of Psychoanalytical Psychotherapy של Robert Langs. יש פרק על התערבויות של מטפל: ההתערבות הראשונה ש Langs מדבר עליה היא השתיקה (Silence). וכך נכתב:

"בין כל ההתערבויות האפשריות של המטפל שתיקה הנה ההתערבות הבסיסית ביותר" ועוד נאמר " המטפל צריך לפתוח כל פגישה בשתיקה, משום שזו הזכות של המטופל לקבוע את הטון והמיקוד של הפגישה" (עמ 367)

אני מקבל חשיבה זו, ומעדיף אותה במידה מסויימת על הכלל של אסכולת beck בטיפול קוגניטיבי התנהגותי, שמתחילה כל פגישה טיפולית עם בדיקת התרגולים שהמטופל ביצע בין פגישה לפגישה (בדיקת שעורי בית)

עם זאת אני רוצה להצביע על ידע מחקרי המצביע על סכנות אפשריות של שמוש יתר בשתיקה ובעיקר בהעדר הבעות פנים.

כותבת ניצה ירום: "פרויד גרס שכדי שהפסיכואנליזה תגשים את מטרתה העיקרית – סיוע למטופל להכיר את הלא-
מודע שלו, על האנליטיקאי להיות ניטרלי במדה העליונה: "על הרופא להישאר אטום עבור
מטופליו ובדומה למראה, לא להראות דבר זולת מה שמראים לו" (מתוך "עצות לרופא על הטיפול
הפסיכואנליטי", 1912, עמ' 97).
עמדה זו נגזרת אומרת ניצה ירום מ"חוק ההמנעות או ההתנזרות – התביעה למטפל להיות אטום, ניטרלי, בלתי מתערב"
אני סבור כי המנעות מוגזמת מלהגיב יכולה להיות הרסנית למטופל. אני מתייחס לסדרת מחקרים הנקראת The still face experiments:

דמיינו מצב שהמטפל עושה still face – מונח זה שנטבע בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית עוסק במצב בו הדמות המשמעותית איננה מביעה תגובה אמוציונאלית ונשארת עם הבעת פנים קפואה. (ראו את הניסוי הקלאסי בתחום בוידאו למטה). מה דעתכם יקרה אם המטפל שעד כה הגיב למטופל – יחדל פתאום לעשות זאת וישאר עם פנים קפואות.

אני חושב שסרט זה מזעזע ומרשים כאחת. מזעזע משום שזה מרגיש כמעט כהתיללות של האם בסרט בבנה הקטן. מרשים משום שהסרט מראה לנו כמה הבעות פנים הם גורם מרכזי באינטראקציה הורה ילד.

ואם נחזור לפסיכותרפיה, מטופל צריך סביבה תומכת כדי לשתף בקשייו. ללא הבעת פנים , קשה להשיג חווית תמיכה

בניסוי שנעשה בנושא, תינוקות זוחלים הושמו במתקן "visual cliff " (מתקן  ויזואלי המדמה תהום ). נמצא שכשאימותיהם של התינוקות הביעו בפניהם מראה מבוהל, התינוקות לא חצו בכלל את התהום, אך כשאימותיהם חייכו אליהם, רוב התינוקות עברו ללא פחד.

כדי שמטופלנו יחצו את תהום הפחד הם צריכים את פנינו המאירות