נקודת מפגש

150 שנה להולדת פרויד -הרצאתה של ציפי רולניק

בין השנים 2006 ל 2007 קיים האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, סדרת ימי עיון שעסקה ב 150 שנה להולדתו של פרויד. ציפי רולניק, יו"ר האגוד לפסיכותרפיה באותה תקופה, מסבירה בהרצאה זו את הרציונאל לימי עיון אלו. היא מציעה "להשכיב" את הפסיכואנליזה בהזדמנות זו על הספה, ולנתח את הרלוונטיות שלה לעשיה הפסיכותרפואיטית הנוכחית. לטובת ניתוח זה ציפי רולניק מגייסת ראיונות שבוצעו עם פסיכואנליטקאים אחרים מובילים בעולם. ההצאה מחולקת לשני חלקים המובאים כאן בזה אחר זה. פרוט יום העיון בו ניתנה ההרצאה מופיע בהמשך הדף

הרצאתה של ציפי רולניק, יו"ר האגוד לפסיכותרפיה – חלק 2

הפסיכואנליזה על ספת פרויד – פרספקטיבה הסטורית והתבוננות מחודשת 

אשר התקיים בחנוכה ביום ד'  20.12.06

   הרצאת פתיחה ציפי רולניק, יו"ר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה

09:15-09:45   קמילה או פריחה של הפסיכואנליזה בישראל במילניום השלישי

פרופ' גבי שפלר, פסיכולוג קליני, פסיכואנליטיקאי, מנהל מרכז זיגמונד פרויד ופסיכולוג ראשי של ביה"ח הרצוג.

09:45-10:30 מקומה של הפסיכואנליזה בין המדעים 

פרופ' פנחס נוי, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי. מחבר הספרים "הפסיכואנליזה של האמנות והיצירתיות" ו"הפסיכואנליזה אחרי פרויד"

10:30-11:15 מאנה או. דרך אליזבט לדורה – מקטרזיס לפסיכואנליזה. מחשבות עכשוויות על פרויד המוקדם.

דר' הנרי שור, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, החברה הפסיכואנליטית בישראל. התוכנית לפסיכותפיה ביה"ס לרפואה אוניב'  ת"א.

 11:45-12:30 על הרלוונטיות של פרויד לקליניקה של המאה ה- 21

מר אבי ריבניצקי, פסיכולוג קליני, פסיכואנליטיקאי, החברה הפסיכואנליטית בישראל, חבר ב- AFP

 12:30-13:15 מוינה לניו יורק: על ההתפתחות הרוחנית של פסיכואנליזה

דר' ענר גוברין, פסיכולוג קליני, חבר במכון ת"א לפסיכואנליזה בת זמננו ומרצה בתוכנית ללימודי פרשנות באוניברסיטת בר אילן. מחבר הספר "בין התנזרות לפיתוי – גלגוליה של הפסיכואנליזה באמריקה".

על הרוע האנושי – דברי פתיחה של ציפי רולניק לכנס האיגוד לפסיכותרפיה

בקר טוב לכולם,

 הגעתם ליום עיון נוסף בסדרת ימי העיון של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה.היום ייוחד לנושא "הרוע האנושי וביטויו".

אני מבקשת לברך את הנוכחים, את המרצים הנכבדים אשר מקרוב ומרחוק באו ואת עמיתתי גב' דורית נוי שרב שיזמה את ארגון היום הזה, אותו אנו מקיימים במסגרת הגישה של ועד האיגוד הנוכחי לעסוק הן בנושאים הנוגעים לנפש פנימה והן בנושאים שיש להם זיקה למציאות בה אנו חיים.

בשבועות האחרונים היינו עדים לתיאורים קשים אשר פורסמו בהרחבה באמצעי התקשורת על הורים החשודים בהתעללות בילדיהם: אם הקושרת את ילדיה לעמוד ומצליפה בהם כדי להדגים אגדה תנכית, אחד מילדיה מאושפז כצמח בבי"ח. על-פי החשד, אם אחרת מכה זה שנתיים את ילדיה בחפצים קהים, ובהם מערוך וכבלי חשמל, מונעת מהם טיפול רפואי ומתעלמת מגילוי עריות בין ילדיה.
אנו חשופים לידיעות על תקיפת קשישים: לאחרונה, שלושה חדרו בשעות הלילה לביתם של זוג קשישים בעת שנתם. קשרו את הבעל בחבלים וחסמו את פיו בסרט הדבקה.הצמידו סכין לצווארה של האישה כשהם  מאיימים לשחוט אותם אם לא יתנו את כספם. השופט הגדיר את השוד כנועז ומרושע והוסיף כי קל לשער את רגעי האימה שעברו על בני הזוג שביקשו לנוח מעמל יומם ולישון בשלווה את שנתם. "החדירה הבוטה והטרוריסטית אל חדר השינה שלהם באישון לילה, תוך איום על חייהם מצמררת את כל השומע" אמר השופט.
ולפני פחות מחודש, אדם נכנס לספרייה ירה ונטל את חייהם של צעירים אשר ישבו אל שולחן הלימודים או התחבאו בין מדפי הספרים בעוד האחרים מתכוננים לחוג את חג הפורים.

איך אפשר להבין ביטויים כאלה של רוע? ובכלל את מרחץ הדמים המאפיין את ההסטוריה האנושית?

אנו נפגשים בידיעה ובאבחנה בין טוב לרע כבר ב"בראשית", בעקבות ידיעה זו גורשנו מגן העדן והופקרנו לרוע הלובש ופושט צורות:  לאלימות רצחנית, לשנאה וזעם, לסאדיזם ולהשפלה, לתוקפנות ועוד. תולדות החברה האנושית רווייה בביטויי רוע ובמקביל רבים הם המאמצים שנעשים להבין את מהות הרוע ומניעיו.

הנסיון להבין את מהות הרוע ומקורותיו, היה מרכזי בפסיכואנליזה והיווה נושא שעורר את המחלוקת הרבה ביותר. התאוריות נעו בין שתי עמדות מרכזיות:  זו הרואה בתוקפנות או הרוע  יצר אנושי בסיסי שאינו נגזרת של שום דבר אחר. כאשר היצרים דוחפים אתנו לעבר שנאה ואכזריות ואנו מנסים לשלוט בתשוקת הללו.  ולעומתה זו הרואה בתוקפנות או הרוע תגובה הגנתית ללא משמעות ראשונית, רואה ברוע תולדה של פגיעה מהסביבה או חסך.

את ראיית הרוע או התוקפנות כדחף מדגים הציטוט מדברי פרויד ב"תרבות בלא נחת" 1930: "בני האדם אינם יצורים עדינים המבקשים שיאהבו אותם, המסוגלים לכל היותר להגן על עצמם בעת שהם מותקפים; אדרבא, הם יצורים אשר בין תכונותיהם היצריות יש למנות תוקפנות ניכרת. כתוצאה מכך, שכנם אינו רק … אובייקט מיני בעבורם אלא גם משהו המפתה אותם להביא את תוקפנותם כלפיו לידי סיפוק, לנצל את יכולתו לעבוד ללא תמורה, לנצלו מינית ללא הסכמתו, להשתלט על רכושו, להשפילו, לגרום לו כאב, לענותו ולהרוג אותו. אדם לאדם זאב…  התוקפנות האכזרית הזו ממתינה להתגרות כלשהי… כאשר כוחות הנגד של הנפש, המעכבים אותה בד"כ יוצאים מכלל פעולה, היא מתבטאת גם באופן ספונטאני  וחושפת את האדם כחיה פראית אשר ההתחשבות בבני מינה זרה לה". לעמדה זו הייתה תרומה מיוחדת גם למלאני קליין.

בעמדה הרואה בתוקפנות או ברוע תגובה משנית, מחזיקים תאורטיקאנים שונים. אני אצטט את קוהוט (1977) המייצג השקפה זו: "אני סבור כי הרסנותו של האדם כתופעה פסיכולוגית היא שניונית; …היא מופיעה כתוצאה מכישלונה של סביבת ה- selfobject להענות לצרכיו של הילד בתגובות אמפאתיות אופטימאליות – ויש להדגיש לא מקסימאליות. התוקפנות… כתופעה פסיכולוגית, איננה מאפיין יסוד…"  לפיו, התפתחות נורמאלית מביאה את האדם לאסרטיביות בריאה, רק במקרה של כשלון הסביבה, האסרטיביות הופכת להרסנות עויינת.  מאותה נקודת מוצא קוהוט אף ניסה להסביר את תוקפנותה של אומה במאמרו "על מנהיגות" מ- 1969-70.

הגישה ההתייחסותית כפי שמיטשל 1993 מיצג אותה, מציעה מעין שילוב "התוקפנות איננה דחף אלא פוטנציאל מולד ומתוכנת מראש באופן אישי, המתעורר בנסיבות שנתפסות באפן סובייקטיבי כמאיימות או מסכנות".

בין אם הרוע הוא ספונטני והכרחי ובין אם הוא בא בתגובה להתגרות, תסכול, חסך או בגידה של ההורה ובין אם הוא משתנה ותלוי נסיבות, הרי שהוא כרוך בסבל אנושי והרסני רב למרע ולקורבנו.

קשה לנו עם רוע של עצמנו ושל אחרים, לאחר ארועי ה- 11 בספטמבר השתתפתי בכנס של החברה הפסיכואנליטית בלונדון בו  – פונגי, חנה סגל, ג'ון סטיינר, בוב יאנג ואחרים עשו מאמץ להבין את הארוע. מצאתי שגם לאלו שהרוע האנושי כ"כ אנחנו נוטים לעיתים להתעלם ממנו, להכחיש להשליך. היום נעשה נסיון נוסף להביט בו מקרוב "במפלצות אשר מסביבנו ובצללים אשר בתוכנו".

ולסיום אני רוצה להודות לועדת ההשתלמויות של האיגוד דר' נורית לוי, דר' דניאל בקר למזכירת האיגוד גב' שוש גוטנטג. כמו"כ לחבר הועד דר' אודי אורן, שנבצר ממנו להיות פה היום, ומכיוון שאין רע בלי טוב, הוא עוסק בארגון יום העיון הבא שהאיגוד יערוך על "פסיכולוגיה חיובית" שיתקיים ב- 21.5.08     

על הגוף והנפש ומה שביניהם – הרצאת מבוא של ציפי רולניק לספרה של ניצה ירום

אתחיל בוויניטה טיפולית "יום אחד התלוננה על סימפטום חדש כביכול, על כאבי בטן עזים כאשר שאלתי אותה את מי היא מחקה בכך ? – קלעתי למטרה……כאבי הבטן שלה העידו כי היא מזדהה עם בת דודתה…."

ממי לקוח צטוט זה? כמובן מהתאור של פרויד את המקרה של דורה.

 ואז מכניס אותנו פרויד לדרמה משפחתית מסויימת ומראה שלכאב הבטן יש מטרה להסיר את לב אביה של דורה מגברת ק' אהובתו. "אני משוכנע בהחלט שהיא תבריא ברגע שיצהיר אביה שהוא מוכן להקריב את גברת ק למען בריאותה" פרויד 1905 (על המקרה של דורה)

 מאה שנה לאח"כ מבקר בארץ ריצ'רד גבירץ מטובי אנשי המחקר והטיפול בהפרעות פסיכוסומאטיות. ומתאר כיצד הוא מטפל בכאבי בטן מסוג תסמונת המעי הרגיז. הוא מסביר למטופלת שמערכת העצבים המרכזית שלה יצאה מאיזון, ואנו צריכים לאפשר לה שליטה טובה יותר בפעילות המערכת הפאראסימפטטית. אנו נלמד אותך שליטה בפרמטרים אוטונומים ותוך זמן קצר תרגישי טוב יותר.

 באופן פרדוקסלי גם פרויד לפני מאה שנה וגם גבירץ בתחילת 2010 מאמינים כי יש להם הסבר אובייקטיבי לכאבי הבטן.

ניצה ירום מאידך מציעה למטופל הכואב את התעניינותה ואת השתתפותה. מטופלים מביאים לטיפול האנליטי -היא כותבת בסיפורי גוף – את כאביהם הגופניים: כאבי שרירים, כאבי ראש, כאבי מחזור, כאבי רגליים – בצד כאביהם הנפשיים – ודרושה מיומנות לחבר בין כאב הנחווה כנפשי לבין כאב הנחווה כגופני.

 ניצה ניצבת לדעתי במקום מעניין מול שתי קיצוניות אלו: ככל שהייתה דומיננטית יותר הראייה האמפירית כך גדלה הבקורת על ההבנות הפסיכודינאמיות של ביטויים גופניים ובצורה פרדוקסאלית חיזקה את התפיסה הדואלית בהדגישה את הדומיננטיות של המרכיבים הפסיכולוגיים כגורמים ומובילים לסימפטומים הגופניים.

וכמו תמיד כשהמטוטלת מגיעה לקצה אחד, היא נזרקת בתנופה לקצה השני לחקר הגורמים הגופניים המשפיעים על הנפש.זה אולי הוביל או לפחות תרם להתפתחויות המרשימות בחקר המוח/בנוירופסיכואנליזה המתייחסות להשפעת הפזיולוגיה על מבנה הנפש ופעולתה, עליה לא ארחיב את הדיבור.

וילדה את התפיסה הפוסט מודרנית, הרואה את החווייה, האיכויות המשתנות, המחפשת את המשמעות הייחודית והחד פעמית ולא את הסיבה או הגורם. אני חושבת שבנקודה זו נמצא ספרה של דר' ניצה ירום

 דר' ניצה ירום, היא אחת מאנשי המקצוע הפוריים בארץ, את ספרה השישי 'סיפורי גוף' (בהוצאת מודן) נציג היום ותהיה לנו הזדמנות לראות אותו "בגוף ראשון".
ניצה חיברה מס' ספרים בעברית: 'ההיסטרי שבי, ההיסטרי שבינינו', 'הגוף מדבר' ו'פסיכואנליזה בנפשנו'.
וכן שני ספרים באנגלית:

Body, Blood and Sexuality (Peter Lang 1992)
Matrix of Hysteria (Routledge (2005

 הספרים עוסקים בהבנות טיפוליות בתחומי הגוף, המיניות וההיסטריה, והעשייה הטיפולית במובנה הרחב.
ניצה היא מרצה מבוקשת בימי עיון מרכזיים המתקיימים בקהילה המקצועית, (הרצתה השנה בתדירות של אחת לחודשיים בערך, בדקתי!)
הרצתה במסגרת האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה בסידרה "מפגשים בין השורות" עת הוצגו ספריה ודיברה על חויית הכתיבה, ובניסוחה שלה:  "על תשוקה ואי-נחת: כיצד מזינה הפרקטיקה הטיפולית כתיבה אודותיה ובעקבותיה".
הופיעה במסגרת האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, ביום העיון בנושא "התסביך האדיפאלי:  הדרמה וביטוייה בעולם הפנימי, במציאות ובסיטואציה הטיפולית"  שהיה חלק מסדרת ימי העיון לציון 150 שנה להולדת פרויד, שם נשאה הרצאה מרתקת "על רלבנטיות התסביך האדיפלי בפרקטיקה העכשוית". אני חושבת שהמילה "רלבנטיות" מאד רלבנטית לניצה בכך שהיא עוסקת בעצם בעולמות תוכן שהעסיקו את הפסיכולוגיה והרפואה מראשיתן ומפיחה בהם חיים, רעננות והקשר עכשווי.
ניצה נתנה את הרצאת הפתיחה, בכנס שעסק בנוכחות הגוף בטיפול, בנושא "וגופך לי מבט וחלון וראי…" -  גוף-נפש במרחב הפסיכואנליטי, אשר נערך לפני כחודשיים ע"י האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית.
את הנסיון הקליני בטיפול היא חולקת עם קהל אנשי המקצוע בהדרכה, בקליניקה הפרטית באוניברסיטאות ובמסגרות  ציבוריות.

אעבור להקדמה קצרה ולאחריה אומר כמה מילים על הספר "סיפורי גוף".

יחסי גוף-נפש מנקודת מבט של הרפואה והפסיכולוגיה

יחסי גוף-נפש היוו נקודת מחלוקת ארוכת שנים, בקרב פילוסופים, רופאים ופסיכולוגים.

קצת הסטוריה:
בכתבים בבליים ויוונים ניתן למצוא עדויות לתפיסה הרואה יחסי הגומלין בין הגוף לנפש – יובש בפה והאצה בקצב לב למשל יוחסו לפחד וכעס. היפוקרטס במאה החמישית לפנה"ס, הציע את התאוריה הראשונה על האישיות, אותה פיתח לאחר מכן גאלן, אשר טענה לקיומם של 4 סוגי נוזלי גוף (ליחות) האחראים על האישיות או הטמפרמנט ועל המחלות הנפשיות:

עודף או חסר באחד הנוזלים יגרום למחלה או דומיננטיות של תכונות אופי.
אז שלטה התפיסה כי גורמים פיזיולוגיים וביולוגיים נמצאים באינטראקציה עם האישיות ועם מצבים פסיכולוגיים:  מצבים פסיכולוגיים יכולים להשפיע על ולגרום ל- מחלות גופניות. לא הייתי מזכירה את התיאוריית ליחות זאת אילמלא חלפו כ- 2,000 שנה, עד שנס ליחה.
 מאוחר יותר, במאה ה- 17, בתקופת הרנסאנס,  באה רוח חדשה והתפתחה חקירת התופעות הפיזיקאליות:  הגוף נחשב לספרה בפני עצמה הניתן לתצפית וחקירה מדעית אובייקטיבית, נחשפו מנגנוני פעולתו (כמו מחזור הדם – ע"י הרופא הבריטי ויליאם הרווי ב- 1628) וכבר לא היה צורך להסביר תופעות פיזיולוגיות והתנהגותיות באמצעות הנפש. העיסוק בנפש נותר בתחום הפילוסופיה והדת.
את נקודת המבט הדואליסטית הזאת מייצג הפילוסוף הצרפתי דיקארט שטען כי הנפש נפרדת לחלוטין ומקבילה לגוף ולכן אינה יכולה להשפיע על תהליכים גופניים בשום אופן. הדואליזם הדקארטיאני שלט ברפואה המערבית עד למאה ה-19.
הדואליזם הנוקשה, התרכך מעט  באמצעות עבודותיו הבולטות של הרופא קלוד ברנארד (1813-1878) שהדגיש את תפקידם של גורמים פסיכולוגיים במחלות גופניות ובהמשך כמובן תודות לתרומתו של פרויד.
במאה ה-20 חלה התקדמות גדולה בתפיסה האינטגרטיבית הוליסטית של בריאות וחולי במיוחד תודות להתפתחות הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה. המושג "הוליסטי" הנגזר מהמילה היוונית "הולו" שמשמעו שלם, מלא כולל – מחזיר אותנו לפילוסוף היווני היפוקרטס ואחרים אשר ראו את הנפש והגוף כמכלול בלתי ניתן לחלוקה, המחייב הבנה של האדם כולו ולא של חלקים מבודדים.
במהלך המאה ה- 20, אף שהתייחסו להבנה הפסיכודינאמית כספקולטיבית וללא בסיס מחקרי מספק, התאוריה של גורמים פסיכולוגיים לבעיות גופניות שלטה ברפואה הפסיכוסומאטית עד שנות ה- 60.
פרויד …………….
אלכסנדר (1950) חידד את הרעיון שבעיות גופניות ספציפיות נגרמות ע"י קונפליקט פנימי. הוא דחה את התפיסה של פרויד שקונברסיה יכולה להסביר כל בעיה גופנית ואף יותר מפרויד הדגיש את הקשר בין קונפליקטים לא מודעים ודפוסי אישיות ספציפיים ולא רק את הקונפליקט היחיד כקשורים לביטויים סומאטיים ספציפיים. הוא הציע כי לכל אחת מההפרעות הפסיכוסומאטיות קונסטלציה דינאמית ואיפיוני אישיות משלה, למשל: שאנרגיה פסיכית מודחקת יכולה להתפרק ישירות למע' העצבים האוטונומית ולהוביל לליקוי בתפקוד אברים פנימיים. כאשר כעס מודחק יהיה הקונפליקט הרגשי שעומד מאחורי יתר לחץ דם וצרכי תלות בלתי מסופקים עומדים מאחורי אולקוס. הוא התבסס בעיקר על תצפיות קליניות והבנותיו לא נתמכו אמפירית חוץ מאשר נושא הכעס ויתר לחץ דם.
בשנות ה- 70 היה נסיון לבסס יותר אמפירית את ההבנות הפסיכודינאמיות הנוגעות להשפעת הנפש על הגוף. התרכזו במושג ה"אליקסיטימיה" כעומד בבסיס הבעיות הפסיכוסומאטיות. אליקסיטימיה, היא צורת חשיבה שבולט בה חוסר היכולת לתאר רגשות באופן מילולי, ואצל המטופלים ניכר חסר משמעותי של דמיון וחוסר יכולת לעשות שינוי פסיכולוגי פנימי במהלך טיפול פסיכודינאמי  (Nemia 1975).
כוון נוסף מבוסס אמפירית היה של Graham ב- 1972 חקר גישות ועמדות ספציפיות של האדם והקשרן לבעיות גופניות. הוא מצא כי עמדתו של הסובל מיתר לחץ דם היא של אדם המרגיש מאויים מסכנה כלשהי ולכן חייב להיות דרוך, on guard ומוכן. אולקוס – האדם מרגיש פגוע ומקופח על מה שנעשה לו והוא מחפש נקמה ו"לא להיות חייב".
תופעות נוספות שנבדקו היו אבל ופרידה והשפעתן על הפסיכופיזיולוגיה.
ככל שהייתה דומיננטית יותר הראייה האמפירית כך גדלה הבקורת על ההבנות הפסיכודינאמיות של ביטויים גופניים ובצורה פרדוקסאלית חיזקה את התפיסה הדואלית בהדגישה את הדומיננטיות של המרכיבים הפסיכולוגיים כגורמים ומובילים לסימפטומים הגופניים.
וכמו תמיד כשהמטוטלת מגיעה לקצה אחד, היא נזרקת בתנופה לקצה השני לחקר הגורמים הגופניים המשפיעים על הנפש.
זה אולי הוביל או לפחות תרם להתפתחויות המרשימות בחקר המוח/בנוירופסיכואנליזה המתייחסות להשפעת הפזיולוגיה על מבנה הנפש ופעולתה, עליה לא ארחיב את הדיבור.
וילדה את התפיסה הפוסט מודרנית, הרואה את החווייה, האיכויות המשתנות, המחפשת את המשמעות הייחודית והחד פעמית ולא את הסיבה או הגורם.
אני חושבת שבנקודה זו נמצא ספרה של דר' ניצה ירום.
  

תאור קצר של הספר

סיפרה הקודם של דר' ניצה ירום "ההיסטרי שבי ההיסטרי שבינינו" נפתח בהקדמה שכתבה ג'ויס מקדוגל פסיכואנלטיקאית בכירה בפאריס חוקרת ידיעה בתחום הקשר בין הגוף והנפש, המיניות בכלל ומינות האישה בפרט.
מקדוגל בסיפרה "תיאטרוני הגוף" מתייחסת למטופלים: אצלם "…במצבים פסיכוסומאטיים הגוף מגיב לאיום פסיכולוגי כאילו היה איום פיזיולוגי; שיש פיצול חמור בין הנפש לבין הגוף הנובע מהיעדר מודעות של המטופלים שלנו למצבם הרגשי כשהם נתונים במצבים מאיימים. המסך על בימת הנפש היה מוסט היטב". במקביל היא מתייחסת למטפלים: בעיות פסיכוסומטיות "נתפסות לעיתים קרובות ע"י פסיכואנליטיקאי כתחומים מפוקפקים. כשהן מופיעות בכ"ז במהלך הפסיכואנליזה, האנליטיקאי נוטה להתעלם מהאפשרות הפרשנית הטמונה בהן. גם אני בשנים הראשונות לעבודתי כפסיכואנליטיקאית, לא התייחסתי כמעט לחדירותיו של הגוף לתהליך הפסיכואנליטי" מתוודה מקדוגל.  ובנימה בקורתית משהו מוסיפה לגבי ההעברה הנגדית "אנליטיקאים מסויימים, נוטים להעלב, כביכול, למשמע תלונות על תופעות גופניות. העובדה שתופעות פסיכוסומטיות אינן מובנות בדרך כלל לאנליטיקאים, גורמת למקצתם עלבון נרקציסטי, היוצר בהם תחושה שבבעיות סומאטיות יש לעסוק במקום אחר ושעלינו להגביל את מאמצינו לכל מה שהוא פסיכולוגי וניתן לביטוי מילולי"   
ניצה מזמינה אותנו להעז ולהמצא בתחום המעורפל בו הגוף והנפש נפגשים ונושקים זה בזה – המודע בלא מודע, העולם הפנימי הרגשי בעולם הממשי.

"חשוב לי להראות כיצד ההתייחסות להיבטים הפיזיים בטיפול הנפשי-הפסיכולוגי-הפסיכואנליטי הופכת לעמדת בסיס טיפולית" או "אני מגישה כאן הזמנה לגלות את קולותיו של הגוף שלנו בקשר שלו עם הנפשי וללמוד להתיידד עימם, לפתח תחושת חיוניות… " כך מנסחת ניצה בהקדמתה לספר, את התשובה למקדוגל ואת מטרתו המרכזית, לדעתי.

הספר מורכב משני חלקים.

חלקו הראשון, "מטפלים מספרים בגוף" מכיל 5 פרקים, שעיקרם מצוקות שונות של מטופלים המבוטאות באמצעות הגוף:  כאבים גופניים – כאבי גב, כאבי מחזור, כאבי בטן, כאבי לב; שומן ורזון; בעיות עור – גרוד, חיתוך, ליטוף; דוגמאות לביטויים גופניים במערכות החושים והתנועה – ריח, טעם, שמיעה, שרירים ותנועה וכן הגוף במשפחה – בחולי, בזוגיות, ביחסים הוריים של אם-בת/בן ואב-בת-בן.

בחלק זה מדגימה ניצה זיהוי ופענוח המסרים הגופניים באמצעות 3 זויות ראייה תאורטיות שונות:  תאוריות הדחף, תאוריות יחסי-אובייקט והתאוריות ההתייחסותית והאינטרסובייקטיבית ובחירה מביניהן בהתאם למתבקש ברגע הטיפולי הספציפי. כאשר היא מחדשת ומגדירה 3 "שפות גוף" של המטופל החופפות לנקודות מבט תאורטיות אלה.

 החלק השני, עוסק יותר בטכניקה "הטכניקה הטיפולית המערבת את הגוף", בו היא מדברת על מה שמסורתית היינו מכנים:  התנגדות, טרנספרנס, קאונטר-טרנספרנס ופירוש, כשכל אלה "מתעדכנים" בכתיבתה, בכך שהם נדונים דרך ביטויים בגוף באופנויות שונות והשימוש בהם בטיפול.

בספר שפע של דוגמאות קליניות מפורטות (מטיפולים שלה ושל מודרכיה), תאור אוטנטי ומעמיק של העשייה הטיפולית החיה, וכן חיבור של אותה עשייה למושגים תאורטיים של אנליטיקאים קלאסיים – פרויד, פרנצ'י, ביון, וינקוט ועד בני זמננו ג'ויס מקדוגל, בולאס, ג'סיקה בנג'מן ועוד.
כל זאת, יחד עם ההבנה המקורית והיצירתית שלה (כדוגמת מטריצת ההסטריה, אותה רק אזכיר).       

ההכנה של דברי פתיחה אלה עוררו בי כמה שאלות, שהייתי רוצה להעלות בהזדמנות שהוענקה לי להפגש עם המחברת באופן בלתי אמצעי. אעלה אותן אסוציאטיבית:

מנסיונך, באילו מקרים מטופלים מעדיפים להתייחס לכאב הפיזי ולהתעלם מהכאב הנפשי, ובאלו מקרים ההיפך, אנשים מעדיפים להתייחס לטרדות הרגשיות שלהם במקום לטפל בגופם הממשי?
בספר התייחסת, אמנם מעט, להקשר החברתי-תרבותי של הגוף בטיפול, האם תוכלי לומר כמה מילים על השפעת התגליות בתחום מדעי המוח, הנוירופסיכואנליזה וההשלכות שלהן על הטיפול הפסיכולוגי ההוליסטי?
אם את יכולה להדגים באופן יותר מוחשי את 3 שפות הגוף? ומה התהליך שאת עוברת כשאת מחליטה לבחור בהתערבות שלך?
איך לדעתך התפתחות התאוריות הפסיכואנליטיות מאז פרויד, השפה של התיאוריה, הסטינג שכיבה/ישיבה פא"פ, השפיעו על התפיסה הספליטואלית או ההוליסטית של יחסי גוף נפש בטיפול?

ואולי תהיי מוכנה לענות על שאלה יותר אישית איך את מבינה את העניין האישי שיש לך בנושא?

לסיום, אני לא מכירה עוד איש מקצוע ישראלי שעיין והעמיק כניצה במקומו של הגוף בטיפול. מבחינתי בתקופה זו ש"העולם כולו נגדינו" את התשובה הישראלית לג'ויס מקדוגל, אנזייה ואחרים. וספריך משמשים  לנו "חלון וראי" הן לידע העיוני והן לנסיון הטיפולי מאירי העיניים.

נקודת מפגש – להכנה לשלב ב' בפסיכיאטריה

נקודת מפגש – להכנה לשלב ב' בפסיכיאטריה

ברוכים הבאים "לנקודת המפגש", המיועדת למתמחים בפסיכיאטריה בכלל ולמתכוננים לבחינת שלב ב' בפסיכיאטריה בפרט.

אנו מקוים כי תמצאו באתר "בית", אשר ישמש אתכם כאתנחתא מהעבודה השוטפת והאינטנסיבית במחלקה/במרפאה, מהתורנויות המעייפות, מהמחויבויות לבני/בנות הזוג והמשפחה ובעיקר מקום משלכם להתכונן בו לבחינת שלב ב' בפסיכיאטריה, או במילים אחרות מקום שיכין אתכם ל"טקס החניכה", לנקודה שממנה תהיו לפסיכיאטרים "בוגרים".
באתר תוכלו למצוא
חומר משלים לספר ההכנה לבחינה (יצא לאור שנה הקרובה), מאת המחברים דר' יפתח בירן וציפי רולניק.

הפנייה למאמרים בסיסיים רלוונטיים למבחן

רשימות ורשמים של עמיתים שסיימו את הבחינה ומעוניינים לשתף בהתרשמויותיהם ובלקחים שלהם
מידע על המתמחים הנגשים למבחן במועד שלכם ואפשרות לארגן קבוצות לימוד
פורום סגור למתמחים – קבוצת דיון להכנה לבחינה, אשר יכול לשמש כנקודת מפגש וירטואלית, תמיכתית ומלמדת כאחת.
אנחנו רוצים שלא תרגישו לבד!

בנוסף מוצע קורס הכנה לבחינת שלב ב' בפסיכיאטריה אישי ו/או קבוצתי.

מבנה הקורס:
חלק תיאורטי של הרצאות פרונטאליות בפסיכיאטריה, נוירולוגיה ופסיכותרפיה
חלק מעשי של סימולציות (פסיכיאטריה, נוריולוגיה, פסיכותרפיה)
וכן ליווי בכתיבת המקרה לפסיכותרפיה. החל מבחירת המטופל המתאים, המשך בתהליך הכתיבה עצמו כולל הכוונת לספרות ספציפית ורלוונטית.
משך הקורס המלא: שנה אחת. ניתן לקחת חלק מהתוכנית
הקורס מותאם לדרישות הבחינה ומנוהל ע"י אנשי מקצוע מנוסים.

פרטים בטל:  0522507867

קישורים חשובים:

הוראות לגבי הבחינה הקרובה

דוגמאות לנסוח סוגיה מרכזית

דוגמאות לסוגיה מרכזית

"אתה אדם מוכשר ובעל יכולת ואתה נחשב לכזה בעיני האנשים החשובים לך. ובכל זאת מה שמטריד אותך והטריד אותך תמיד הוא ההרגשה שלך שאתה זייפן או מתחזה שייחשף בקרוב" הערכה העצמית (שפלר תשנ"ד ע' 14)

"אתה תמיד התאמצת כל כך לשפר (היבט חיובי) ולעשות את הדברים טוב יותר, אך הדבר שמכאיב לך ותמיד הכאיב לך הוא שאין זה משנה כמה השתדלת והתאמצת, בסופו של דבר אתה מרגיש את עצמך מפסידן" (היבט שלילי)  הערכה עצמית (מאן 1982, ע' 33 מתוך דסברג, איציקסון ושפלר) 

"במשך כל חייך ניסית להיות בת טובה, רעיה טובה ואם טובה ועכשיו את מגלה שבמשך כל החיים מלאת ציפיות שלא היו שלך. זה מכאיב לך ותמיד הכאיב לך" (כנ"ל)

"את בחורה שיש לה יכולת ומוטיבציה רבה להצליח ולהתקדם. עם זאת, לאורך כל חייך את חשה שאת נכשלת כי את לא במקום הנכון עבורך, ואז את מרגישה חסרת ערך ומדוכאת". הקונפליקט – הערכה עצמית, הרגש – עצב. מתוך, שפלר, ג. פסיכותרפיה מוגבלת בזמן, ע' 53.

"אף על פי שעשית מאמצים להגיע לבגרות ולעצמאות, מאז ומתמיד את חשה בפנים חרדה מכך שאת לבד ולא חשובה לאף אחד, והכאב הזה מפריע לך מאד לשנות דברים ולהתקדם". הקונפליקט – תלות עצמאות, הרגש – חרדה. כנ"ל.

"אף כי הצלחת בדברים רבים, יש שני תנאים שמאד חשובים לך:  להיות אדון לעצמך ושאנשים יהיו בראש אחד איתך. כשאחד מהם אינו מקיים – את נפגעת וכועסת". הקונפליקט – תלות עצמאות, הרגש – כעס. כנ"ל.

"אף על פי שהגעת להשגים משמעותיים בחייך, בכל פעם שאתה צריך להחליט החלטה שקשורה בשינוי ובמחייבות, אתה נרתע, מרגיש 'תקוע', חס אונים ובורח". הקונפליקט – פאסיביות אקטיביות, הרגש – חרדה. כנ"ל ע' 54.

"למרות ההשגים שהגעת אליהם במהלך חייך, בכל פעם שאתה צריך להחליט החלטה שקשורה לעצמאות ומחוייבות, וצריך להענות לציפיות של אחרים ממך, אתה נרתע מכשלון, מרגיש תקוע, חסר אונים ובורח"

"תמיד ידעת את מה שאתה רוצה וגם השגת את מה שרצית (המרכיב התמיכתי) ובכל זאת, מאז ומתמיד אתה מוטרד ומתבייש (רגש) כי אתה לא יודע כמה אתה שווה (הכאב המתמשך), אתה גם לא יודע איפה המקום שלך בתמונה (יחס לעצמי)". הקונפליקט – ערך עצמי

"אתה בחור בעל יכולת ומוטיבציה רבה להצליח ולהתקדם (המרכיב התמיכתי), עם זאת לאורך כל חייך (מרכיב הזמן), אתה מרגיש שאתה נכשל, כי אתה לא במקום הנכון עבורך (מרכיב היחס לעצמי), ואז אתה מרגיש חסר ערך ומדוכא (מרכיב הרגש – עצב) הקונפליקט – ערך עצמי

טיפול דינמי קצר מועד: ארבעת הקונפליקטים, וחמשת הרגשות הבסיסים

כסיכום לשעור הקודם אני מצרפת תקציר (המבוסס על ספרו של גבי שפלר) המציג ארבעת הקונפליקטים, וחמשת הרגשות הבסיסים

ארבעת הקונפליקטים:

• עצמאות לעומת תלות
• אקטיביות לעומת פאסיביות
• הערכה עצמית תקינה לעומת הערכה עצמית נמוכה
• אבל או צער בלתי פתורים או מושהים,  האחזות מול יכולת להפרד ולהתגעגע 

אצל כ"א מהפציינטים אפשר לאתר לפחות אחד מהקונפליקטים המרכזיים וסביבו לבנות את הסוגיה המרכזית  (central issue).

5 רגשות בסיסיים, המשותפים לבני האדם:  

Sad עצב –       אנהדוניה, דיכאון, צער, היות לא רצוי, ייאוש, פסימיות, חוסר תקווה, אי שביעות  

                         רצון וכו'.

Mad כעס –      רוגז, מצוקה, זעם, כעס קיצוני, תוקפנות, אלימות וכו'.

Glad שמחה – אלטרואיזם, אהבה, אופטימיות, אופוריה, שלווה, תחושת היות רצוי, שביעות

                        רצון וכו'.

Fright בהלה – חרדה, עצבנות, מתח, אי-שקט, פחדים, המנעויות וכו'.

Guilt אשם -     מוטרדות, אי נוחות, בושה וכו'.

לפי מאן, "כל בני האדם שותפים באותם סוגי רגשות וטווחי תחושות. אנחנו שונים זה מזה רק באופנים שאנו מראים אותם או מרשים להם להתגלות".

בעקבות הכאב המתמשך מתפתחת תחושה שלילית כלפי העצמי:

רע, לא אהוב, לא ראוי, לא מוכשר, לא הולם, נחות, בלתי רצוי, לא ראוי לגמול, נשלט, חסר אונים, וכו'.

השוואה בין שיטות שונות של טיפול קצר מועד

אף שרוב החומר שנלמד יהיה מבוסס על הטיפול קצר המועד על פי מאן, בכל זאת נסקור ראשית את השיטות השונות המרכזיות. החל בסיפנאוס המשך במלאן, לאח"כ דאבנלו ולבסוף ג'יימס מאן.

את כל אחת מהשיטות נסקור על פי הקריטריונים הבאים: משך הטיפול, מוקד הטיפול, טכניקות ותהליך הטיפול הפסיכולוגי, ובחירת המטופלים.

הטבלה מבוססת על וינוקור, מ., דסבג, ח. "פסיכותרפיה דינאמית קצרת-מועד לפי הגישה הפסיכודינאמית:  טכניקות".

הפרופיל הדינמי של קרולינסקה

בהמשך לדיון שנערך בנושא אבחון פסיכודינמי, מובאת כאן מצגת (תודה לז'אנה ) על האבחון המבוסס על הקבוצה מקרולינסקה
בשעור נמשיך לעבוד על המשך הממדים – אבקש מכל אחד לחשוב על דוגמה ממטופל שלו ולהביאה לכיתה

דניאל סטרן והקונסטלציה האמהית motherhood constelation

מאמר חשוב זה מציג בקצרה את קונצפט הקונסטלציה האמהית
סטרן,, היה שותף להבנה הפשטנית משהו שאישה לאחר לידה נשארת במהות הפסיכולוגית שלה זהה לדמות שהיתה לפני הלידה. . לאחר תקופה הרגיש כי החשיבה הפסיכואנליטית על האימהות הנה מוגבלת והחל במחקרעל הקשר בין האם ותינוקה. כך נולד המושג – "קונסטלציית האימהוּת" – המתייחס לארגון הנפשי המתהווה בנפשה של האם עם לידת ילדה.. קונסטלציה זו הנה מרכזשל חייה הנפשיים של האם ודוחק הצידה את כל השאר(

הערכת פסיכיאטרית – ציר III וציר IV