נקודת מפגש

כמה מחשבות על נושאי העברה

בקבוצת ההדרכה שלי דנו בכמה סוגיות שנדון בהן כאן באופן כללי שאיננו קשור ישירות למטפל ולמטופל.
דנו בשאלת ה love transference ובנטייה של מטפלים לקשר זאת להיסטוריה של המטופל. הזכרתי בקבוצה את מאמרו של Gabbard על James W. Lomax, M.D., and Glen O. Gabbard, M.D Transference Love: An Artificial Rose? (Am J Psychiatry 161:967-973, June 2004

.והנה תגובתו של גאבארד

I don’t think I agree with either the patient or Dr. Lomax that love in psychoanalysis is an artificial rose. I think the love experienced in one’s analysis is basically similar to the love experienced outside of analysis. The feelings are just as real, but the actions are different. The analyst, as Freud noted, pursues a course for which there is no model in real life. The patient, on the other hand, is confined to verbalizing all of the feelings that would ordinarily be enacted.

A common mistake made by beginning analysts and therapists is failing to recognize the "real" nature of the love the patient feels for the analyst. The beginning therapist or analyst may, in fact, try to convince the patient that the loving feelings are really for someone else, like a parent, instead of for the analyst. Many patients experience this as a failure to validate their internal reality. I am certain that Dr. Lomax recognizes this distinction, but I call attention to it as a way of clarifying that from the patient’s perspective, the feelings are definitely real. In fact, the only difference between love inside and outside the transference is that the former is analyzed. All of our significant relationships are a mixture of real elements in the present situation and the recreation of past relationships.

על הפגישה הראשונה בפסיכותרפיה

שעור זה נעסוק בשאלה כיצד נבנית הפגישה הראשונה. אף כי נציג את הכללים המוצעים על ידי אנשי הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי, ננסה להקשיב גם לדרכים אחרות ולשאלת השלוב האפשרי בין כמה גישות.

פרויד במאמרו 'על תחילת הטיפול' אומר כי פסיכותרפיה הוא כמו משחק שחמט: יש סכמות לפתיחה ולסיום, אבל כל משחק הוא שונה מאחר, כל אחד נשמע לסצנריו שהוא לחלוטין ייחודי ובעל מורכבות אדירה או במילותיו (1913) "מי שקיווה ללמוד את אמנות משחק השחמט מספרים יגלה במהרה שרק מהלכי הפתיחה והסיום ניתנים לתיאור שיטתי וממצה, ושאין-סוף מהלכים אפשריים המתפתחים מן הפתיחה אינם ניתנים לתיאור. החלל שנותר בהוראות המשחק יכול להתמלא רק רק על-ידי לימוד נלהב של משחקיהם של ענקי השחמט. הכללים שניתן לקבוע עבור יישום הפרקטיקה של הפסיכואנליזה בטיפול נידונים למגבלות דומות."

נתקדם לאמירתו של אוגדן:האנליטיקאי מנסה להעביר למטופל מקצת מהמשמעות של להיות באנליזה, לא על ידי ההסברים  על התהליך האנליטי, אלא על ידי כך שהוא מתנהג כאנליטיקאי. לשם כך אין מפיגים את המתח הפסיכולוגי (באמצעות חיזוקים, הצעות וכו) כאשר מטופל מתעקש לשאול שאלה אחר שאלה, אני אומר לו לעיתים קרובות "כי הוא מרגיש בוודאי כי יהיה מסוכן מדי לחכות ולראות מה יתרחש ביננו , כי במקום להמתין, נראה שהוא מנסה לדגום את העתיד באמצעות התשובות לשאלותיו, ובכך לעקוף את המתח הכרוך בהמתנה

עיקר המצגת יציג את הגישה הקוגניטיבית התנהגותית  (ג'ודית ס. בק / 1995 (גילפורד ניו-יורק) הטיפול הקוגניטיבי: יסודות ומעבר לכך)

האומרת : מטרה מרכזית עבור המטפל הקוגניטיבי, היא ליצור את התהליך הטיפולי כך, שיהיה מובן גם למטפל וגם למטופל. כמו כן הוא צריך לשאוף לעשות את הטיפול כך שיהיה הכי יעיל שניתן. רוב המטופלים חשים יותר בנוח, כאשר הם יודעים למה לצפות מהטיפול, כאשר הם מבינים בבירור את תחומי האחריות שלהם ושל המטפלים, וכשיש להם ציפייה ברורה לגבי איך הטיפול יתקדם, גם במהלך כל פגישה בפני עצמה, וגם לאורך סידרה של פגישות טיפול.

פרוט נוסף במצגת: