נעמי טאובר | 13.8.15

לא מעט אנו נשאלים על "הסכנה" של התאהבות המטופל/ת במטפל/ת – נעמי טאובר המשמשת גם כסופרוויזרית בקליניקה מתייחסת לסוגיה בפוסט זה

לכאורה למה לפחד מהתאהבות?
אהבה ממלאת, מוסיפה התרגשות, קסם וצבע לחיים, לעתים גם כאשר מושא ההתאהבות הוא בלתי מושג.

נדמה לי שהחשש העולה מהתאהבות במטפל, קשור לרגשות אחרים שעולים אף הם מול אדם אהוב: כמיהה להכרה,  תחושה של היות חשוף מאד ופגיע, משאלה למילוי חסכים וצרכים, חשש מתחושת בושה עמוקה וחוסר מותאמות אם נקבל מסר של סירוב או התרחקות מהצד השני. תחושות אלה עשויות להפוך לעלבון, תסכול וזעם. אם חווינו כבר משהו דומה בעבר – נחוש אפילו עוד יותר פגיעים.

בטיפול, כשאדם נפתח, ומוכן להיות במגע עם רגשותיו, אם יש מולו מטפלת ראויה שמוכנה להכיר בכל טווח הרגשות  שעולים – סביר שיתפתח קשר רגשי. עבודה משותפת על נושאים כואבים ונגיעה ברגשות חזקים וחוויות משפיעות – יתרמו להתפתחות קשר רגשי חזק בין המטפלת למטופל, וקשר שכזה בהחלט עוזר לתהליך הטיפולי להיות משפיע ומועיל. כדי שהמגע הרגשי יהיה מיטיב עבור המטופל – חשוב ביותר שגבולות הטיפול יישמרו, כלומר שהמטפלת לא תשתמש בחיבתו ובאהבתו של המטופל לכל טובת הנאה אישית (כמו שהורה נדרש לא להשתמש בילד להנאותיו), שלא יהיה מגע פיזי אירוטי, שתהיה שמירה על גבולות של מקום ושל זמן הפגישות. כל זה נועד לתת למטופל את המקום הבטוח שמוקדש רק לו, ולאפשר לו ללמוד על עצמו ולהתפתח, ולא להסתפק רק ב"חוויה מתקנת" של קשר נעים יותר מאשר עם דמויות בעבר.

לעתים, בנוסף לקשר הרגשי מתפתחת משיכה אירוטית. זה יכול לקרות משני הצדדים, או מאחד מהם, ותלוי בהרבה גורמים (באופן כללי נראה לי שמי שמרבה לחוש משיכה אירוטית בחייו, חשוף לאפשרות זו גם בטיפול, ולא משנה אם הוא בכורסת המטפל או המטופל). משיכה שכזו יכולה להתפתח בין אם המטופל והמטפל בני אותו מין או שכל אחד מהם בן המין השני, וללא קשר לנטיה המינית. מטפלת מנוסה תוכל ביתר קלות לזהות רגשות כאלה אצל המטופל שלה, גם אם לא נאמרו במפורש, ולהתיחס אליהם בהתאם, וכן להכיר בתחושות שעולות אצלה, ויחד עם זאת לנטרל את עוקצן, ולא לתת לתחושותיה להוביל את התנהגותה. מימוש של קשר אירוטי בין מטפל למטופל הוא לא רק לא מוסרי ואסור על פי החוק, אלא גם מסוכן מאד לחיי הנפש של המטופל.  יחד עם זאת – אפשרות לדבר על התחושות והרגשות בתוך הטיפול, למרות המבוכה – תתרום הרבה מאד להתפתחות הרגשית. מצב כזה דורש גם מהמטפל תעצומות נפש, ואם צריך- ללכת בעצמו להדרכה או להתייעצות כדי לקבל פרספקטיבה ולהכיל היטב את המטופלת.

גם המטופל נדרש כאן לגייס תעצומות נפש לגדילה: אם אנחנו כמטופלים מוכנים להכיר  בתחושות וברגשות אהבה שעולים, מביכים ככל שיהיו, וגם לקבל שלא יתאפשר מימוש שלהם,  ולהעזר בהקשבה וקבלה מצד המטפל ששומר על המסגרת – זה יכול לעזור להתמודד עם כל מיני גבולות שהמציאות שמחוץ לטיפול מציבה בפנינו, בלי שנחוש מובסים, נעלבים או מיואשים.      החוויה בתוך הטיפול, שאהבתנו היא בעלת ערך ומשמעות, תחזק  את האמון ביכולתנו למצוא בחיינו שמחוץ לטיפול את האדם המתאים למימושה.

מאמר מאת נעמי טאובר– פסיכולוגית קלינית, מדריכה ומטפלת. נעמי הינה חלק מהצוות המכון.