בתקופה האחרונה מתפרסמים כמה "מאמרונים" (הצעה שלי לתרגום המילה פוסט) על שאלת המדיה הדיגיטאלית ואנשי בריאות הנפש

ד"ר ירדן לוינסקי, פסיכיאטר שנוכחותו הדיגיטאלית כמו גם תרומתו הקונספטואלית – גבוהה ומשמעותית אומר באתרו כי "ישנם הרבה פסיכיאטרים ופסיכולוגים (ואנשי טיפול בכלל) שלא אוהבים את המצב שבו הם לא 'מומחים' שמעריצים אותם. בעולם שבו אנחנו חיים הפסיכיאטרים והמטופלים נמצאים באותה הקומה וזה יגרום לאנשי המקצוע להיות יותר טובים ויותר מעודכנים בתחום ההתמחות שלהם."

ד"ר שרון זיו בימן, פסיכולוגית קלינית, המשלבת ידע דינמי עם חשיבה עדכנית יותר, אומרת במאמר ב YNET "בעידן הפייסבוק והגוגל, שבו הידע על המטפל ועל שיטות הטיפול שלו חשוף – אי אפשר להיות עוד מטפל ניטרלי ומקור סמכות בלעדי. המטפל עובד מתוך עמדה חשופה, שבה סיפורו האישי וההיסטוריה שלו עומדים בפני המטופל ומאפשרים לו לבחור אם ברצונו לפגוש באותו מטפל"

אף שאני מקבל את עמדות הקולגות שלי אני רוצה להזכיר את הקונצפט הישן והטוב של "הסמכות המרגיעה". היה אצלי אתמול מטופל, אדם פתוח מודרני, בעל דרגה גבוהה בעולם האקדמי ומספר לי כיצד הלך למומחה בארה"ב והלה נתן לו את כל הפרטים על המחלה שלו. אותו רופא אמריקאי רצה לוודא כי המטופל שלנו יהיה חשוף לכל שביב אינפורמציה (גם על מנת שלא יתבע אותו) – התוצאה היתה הרסנית מבחינת הפסיכולוגיה של המטופל. הוא מסתובב מבולבל עם עיסוק יתר בפרטים שולים אותם הוא מעצים בשל החשיבה הקטסטרופאלית שלו. לעומת זאת רופאה בארץ שהיתה יותר פשוטה וברורה אמרה לו אמירה חורצת וברורה שהמסר הישיר שלה היה "עשה כך" והמסר הסמוי והמרגיע היה "אני דמות הורית, ואני אשמור עליך".

אני רואה מול עיני את נכדתי או את ילדי שכאשר נפלו ומררו בבכי לא הסברתי להם את כל העובדות על מהות הכאב. פשוט נתנו להם נשיקה ואמרנו "עכשיו זה יעבור". וראה זה פלא בד"כ הילד היה נרגע ומתמודד עם הכאב. באופן דומה אני מכיר את הרגעים שפסיכולוג צעיר ממני בא ומתייעץ עימי ואני יודע שמעבר לתכנים אותם אני מבטא, יש משהו בנוכחות של "האב היודע" שהיא חשובה מרגיעה ומסייעת.

אני סבור כי חלק מהתפקיד של המטפל צריך להיות "הסמכות המרגיעה" לכן אינני משוכנע כי המודל השיוויוני שמוצע על ידי לוינסקי וביימן הוא המומלץ.

אני ודאי אינני מטיף להסתרת מידע על בעיה רפואית או נפשית ובמובן הזה האינטרנט עשה פריצת דרך חיובית בכך שהוא מאפשר נגישות לאינפורמציה פסיכולוגית ורפואית. אבל אני ממליץ בכל לב לעמיתי לשמור על עמדת הסמכות המרגיעה.

מה הרציונאל התאורטי לאמירה זו: אני מסתמך על גישתו של היינץ קוהוט, שמסמן אולי יותר מכל את ההבנה העמוקה של משמעות הקשר הטיפולי.

לפי קוהוט היכולת לוויסות רגשי ולהרגעה עצמית מתפתחת דווקא כשהדמות של המטפל היא אידיאלית" חכמה חזקה ובעלת ערך. דמות כזו של מטפל מהווה מקור לבטחון ולרגיעה.

ד"ר זהבה אוסטרוייל ז"ל, בספרה 'פתרונות פתוחים' כותבת עוד על נושא זה: "הפסיכולוגיה של העצמי גורסת, שכאשר הצורך באידיאליזציה עולה בהעברה, אין להרוס אותו, אלא יש להשתמש בו לקידום הטיפול. למשל: כאשר המטופל מתפעל מהמטפל ("החדר הזה מרוהט בכל כך הרבה טעם, הוא משרה אווירה כל כך טובה, שמייד שאני נכנס אני מרגיש יותר טוב")….לפי גישת הפסיכולוגיה של העצמי, אסור למטפל לעשות למטופל קונפרונטאציה עם המציאות ("זאת דירה שכורה והרהוט בכלל לא שלי").

כמי שעוסק לא מעט בטיפול מבוסס ראיות (Evidence Based Medicine) הן בתחום ה CBT והן בתחום הפסיכופיזיולוגי, אינני מבסס את הטיפול רק על עקרונות העברה. אנו חייבים להכיר את הטכניקות היעילות ולהשתמש בהם. עם זאת אני גם מכיר היטב מעבודתי בביופידבק את העובדה כי פרט ליכולות של השמוש בסנסורים ובטכניקות ששיטה זו מאפשרת – היא גם יוצרת את אותו בטחון בדמות-הטיפולית-היודעת, דבר שמאפשר עוד יותר את הצלחת הטיפול.

שורה תחתונה, אינני מציע לזייף, אבל אני גם נגד "להתפשט". מטופלים צריכים את הדמות של המטפל המאוזן, היודע, השוקל והמרגיע. חשיפת יתר של המטפל מקלקלת את אותה" נשיקת האם מרגיעה" או את הבטחון "באב היודע" עליהם דיברתי קודם לכן.