פנו אלי מעיתון העיר בבקשה לאפיין את המטופל התל אביבי. בתחילה רציתי לדחות את הרעיון – בשבילי מטופל הוא מטופל הוא אדם הוא אדם הוא אדם, גם אם הוא בתל אביב או בקיבוץ 'עין שמר' (שם נולדתי לפני 60 שנה). כיוון שהקליניקה שלי ממוקמת בגבולות של תל אביב, רמת גן –גבעתיים, קריית אונו, רמת אפעל וסביון, – חשבתי שרעיון "המטופל התל אביבי" הוא חסר שחר. אך בהרהרי על הנושא, אני נזכר כי הרבה שיטות טיפול צמחו מ"מטופלי העיר הגדולה" כך למשל הפסיכואנליזה צמחה מווינה שהיתה בירה תרבותית באותם שנים, הגישה המודרנית של פסיכותרפיה דינמית צמחה בניו יורק, ואירוינג יאלום ביסס את הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית על מטופליו בסן פרנסיסקו. כלומר, יש טעם בלדבר על המטופל התל אביב כאדם שמייצג את הכאב האקזיסטנציאלי. יש במטופלים התל אביבים ייצוג של 4 חרדות או דאגות קיומיות משמעותיות הנובעות מהמצב האנושי-קיומי. אירוינג יאלום היה נותן בהם סימנים: " מוות, בידוד, חופש וחוסר משמעות" – הנה כיצד זה בא לידי ביטוי במטופל תל אביב:
1. הרבה מהמטופלים המגיעים אלי סובלים מהיפוכונדריה, מחרדות גופניות שונות (אולי זה בגלל שהם תל אביבים – או אולי בשל העובדה שהמטפלים בקליניקה שלי נעזרים בביופידבק, שהיא שיטה להשגת שליטה בתגובות גופניות הקשורות בחרדה. אחרי שהשגנו מידה מסויימת של יכולת ויסות, ניתן להתקדם ולראות את המרכיב האקזיסטנציאלי הקשור בחרדה מהמוות, האדם הוא בעל החיים היחידי היודע שסופו הוא מוות– ההבנה שיום אחד נפסיק להתקיים היא אמת טראגית שאנו מגיבים אליה באימה.
2. בדידות, מטופלים בקליניקה שלי מתלוננים הרבה על בדידות, נהוג כמובן לראות זאת כקשור לשאלת הזוגיות מול הרווקות – ואכן רבים ממטופליי שגרים בתל אביב נאבקים עם הקושי להכנס לזוגיות – וזוהי ללא ספק תמה מרכזית בקליניקה שלי. אבל בחווית הבדידות אני רואה משה נוסף: הקשור לבידוד . הרבה מטופלים מבטאים את המשאלה לקשר כדרך לצאת מאיזשהו בידוד אקזיסטנציאלי. הם מבטאים את, את התקווה, אולי הפנטאזיה שיהיה שם מישהו שיגיב שירגיע, שיכיל ויבין. משאלה זו לעיתים קרובות מתוסכלת לאור קשיי האינטימיות שחווה המטופל התל אביבי. האתגר בטיפול הוא לאפשר למטופל לראות איפה הוא שחותר כל כך לקשר גם מונע אותו, ומצד שני לקבל את המגבלה האקזיסטנציאלית שאנו מגיעים לעולם לבד ונעזוב אותו לבדו.
3. פגיעות ועלבון. הרבה ממטופלי הם בעלי רגישות מקסימה אך כואבת. ולעיתים קרובות הם סובלים מהפרעה שלא כתובה ב DSM (- המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות -אותו קטלוג בלתי נסבל מחד – והכרחי כפגומים לבנין מאידך המפרט את ההפרעות הפסיכולוגיות) ה DSM כאמור, לא מגדיר ולא עוסק ישירות בעלבון. ובכל זאת מטופלי מביאים את הפגיעות ואת העלבון שלהם. העלבון הוא כאב חזק לפעמים יותר מכאב פיזי, והוא קודם כל אנושי. ולהפוך אותו לקטגוריה ב DSM ודאי נראה לא נכון ולא מוצדק, ומצד שני, יש להודות כי יש אנשים הנוטים יותר להפגע, נוטים יותר להכנס למעגל הנעלב והמחכה לתגובה המרגיעה שלעיתים קרובות לא מגיעה- ואז העלבון רק הולך וגדל. הדרך הטובה יותר לבטא את זה היא דווקא עם קטע ספרותי – כמעט הייתי אומר 'שירי' שכתב אשכול נבו ב"ארבע בתים וגעגוע" (הוצאת זמורה ביתן) : "כל חלקיקי הרגש האלו באוויר, כל פתיתי העלבונות, הרמזים הקטנים הבלתי נראים. כל הכדורים הקטנים שנמסרים במהירות האור…המילים שנאמרו, המילים שיאמרו, המילים שכנראה כבר לא יאמרו, המחנק בגרון, הנורה הקטנה שנדלקת בתוך החזה, ומאירה אותך מבפנים, המגע, זכרון המגע בגוף, געגועים סתומים, תקווה גדולה, ייאוש קטן ועקשן…
4. חווית רייקנות וחוסר משמעות (meaninglessness)– המעבר לתל אביב מלווה לעיתים קרובות בתקווה למצוא שם משהו. משהו שימלא אותי, משהו שיתן טעם לחיי רבים ממטופלי מתלוננים על כך "שחסר משהו שימלא אותם" רבים שואלים: "איזה טעם יש לחיי"? לעיתים קרובות מלווה רייקנות זו בסמפטומים דכאוניים. כיוון שמטפלים בקליניקה שלי אמונים על גישה קוגניטיבית התנהגותית, אנו מטפלים ראשית בהקטנת הדכאון לאחר מכן אנו עוברים לחשיבה אקזיסטנציאלית: אנו מבינים את חלק מהקושי שהמטופל התל אביב מדבר עליו כדאגה הקשורה לחופש. המשמעות של מושג זה מכוונת לחוסר קיומם של גבולות חיצוניים. בניגוד לחוויה היומיומית שלנו, האדם אינו מתקיים בעולם מובנה בעל תוכנית מוגדרת. היחיד אחראי באופן בלעדי על העולם שלו, תוכנית החיים שלו, הבחירות והמעשים שלו. בראייה כזו, לחופש יש משמעות מפחידה: משמעותו היא שאין מתחתינו קרקע מוצקה. בעקבות יאלום אנו מבינים שכל אחד מאיתנו צריך לבנות את משמעות חייו בעצמו. אבל האם משמעות אישית זו, שהיא פרי החיפוש של האדם עצמו, חזקה מספיק כדי לשאת את חייו של האדם שנזרק לתוך עולם ללא משמעות? דווקא בעקבות נסיונות לחבר את היהדות לפסיכותרפיה אני מנסה לעיתים להציע למטופל להפסיק להתמקד בעצמו ולנסות לחפש את המשמעות מחוץ לעצמו. החיפוש של התקווה בתל אביב עוברת אם כן דרך ההבנה כי את המשמעות לחיי צריך המטופל למצוא בעצמו – אך מחןץ לעצמו (משמעות, מטרות, משפחה ילדים)
אבל כמובן אין מטופל תל אביבי אחד. מטופלת יקרה לי היתה מדברת בעקבות דויד גרוסמן על המורכבות של לחיות "בתל אביב עילית" ו"תל אביב תחתית" כלומר על הפער של להיות מצד אחד – התל אביב שעוסק בעילית – יהיה זה טכנולוגיה עילית (hi tech) או בעולם הרוחני או אקדמי. מול חווית תל אביב תחתית – שעוסקת ביצרים, ברים וסמים. אולי גדי טאוב מבטא היטב את ריבוי הפנים של תל אביב: "בשבילי אין על תל אביב. באמת אין עליה. באנרגיות שלה, ברעש שלה, בשקט שלה, בלכלוך שלה, בלבן שלה, בביבים שלה…
הנה המאמר מעיתון העיר