גיליון מס' 95 | מחיר חוברת 60 ש"ח | מופץ חינם לחברי הפ"י | קיץ 2024   

 רבעון הסתדרות הפסיכולוגים בישראל

פסיכואקטוליה

גוף-נפש: חוויית החיבור

נפש בריאה בסביבה בריאה: תרומת הטבע לבריאות נפשית וגופנית – עמוד 14

טיפוח וקידום חוסן נפשי אצל נשים בהיריון )מטיפול למניעה( – עמוד 23

אימון שרירי הפנים: כלי לשיפור הרווחה הנפשית – עמוד 27

הקשר בין ביצוע ואי־ביצוע פעילות גופנית בקרב נשים בעורף ובין רמות הרווחה – עמוד 37

השוואה חברתית בעידן הדיגיטלי: השפעת טכנולוגיה לבישה על הערכה עצמית וביצוע בפעילות גופנית – עמוד 42

הסתדרות הפסיכולוגים בישראל | חברה באיגוד הבין־לאומי למדע  הפסיכולוגיה

פינת הפרופיל – ד"ר ארנון רולניק

הפעם בחרנו להציג בפינתנו את הפסיכולוג הקליני ד"ר ארנון רולניק.

ד"ר רולניק הוא clinician-scientist, כלומר הוא משלב עבודה טיפולית עם מחקר. ד"ר רולניק שימש מרצה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, היה ממקימי האגודה הישראלית לפסיכופיזיולוגיה יישומית ולמשוב ביולוגי (ביופידבק) וכיהן כיושב הראש הראשון של האגודה הזאת. בשנת 2011 נבחר לוועד המנהל של האגודה האמריקנית לפסיכופיזיולוגיה יישומית ומשוב ביולוגי AAPB, והוא הישראלי הראשון שנבחר לתפקיד הזה. ד"ר רולניק הוא בוגר תוכנית הידברות של המכון האנליטי, דוגל בעמדה הומניסטית־אקזיסטנציאלית ומתעניין ביהדות. הוא נוהג להציג את עצמו כמי ש"מסרב להיות מתויק לכל זרם שהוא." את פני הבאים לקליניקה שלו היה רוצה לקבל במשפט "בן אנוש הינני, וכל דבר אנושי אינו זר לי." בעבודתו מנסה ד"ר רולניק לשלב ידע נוירופיזיולוגי והתנהגותי עם חשיבה פסיכודינמית.

מה גרם לך להיות "סרבן תיוגים" ולהתנגד להשתייך לזרם כלשהו?

איני בטוח שהניסוח הוא "סרבן." אני חושב שאני דווקא מתעניין ומתנסה במספר רב של שיטות וגישות טיפול. אולי יהיה נכון להגיד שאני מסרב לדוגמטיות של אחדות מהגישות. ולשאלתך על מה שגרם לי להיות כזה – אני בן קיבוץ, קיבוץ השומר הצעיר. בקיבוצים של שנות החמישים גדלנו בקבוצה. הייתה שם לינה משותפת, ואת כל זמננו, ביום ובלילה, בילינו בחברת אותה קבוצת ילדים. לעיתים קרובות ציפו מאיתנו בדוגמטיות "להיות כמו כולם." לפני מי שגדל כך עומדות שתי אפשרויות – לנסות ולהתאים את עצמו לציפיות הכלל, דבר שכנראה לא קל לי לעשות, או לחתור למימוש הקול הפנימי שלו.

מה הרקע המשפחתי וההתפתחותי שלך וכיצד הוא עיצב אותך?

הוריי היו חלוצים ומקימי קיבוץ עין שמר. אני הצעיר משלושה ילדים, ויש בינינו הפרש שנים גדול – אחי הבכור מבוגר ממני ב-14 שנים, ואחותי מבוגרת ממני בשבע שנים. אבי היה מסגר בקיבוץ, אבל בראש ובראשונה היה ממציא. לו הוא חי היום ודאי היה סטארטאפיסט. הוא הרגיש שאני ילד סקרן, בעל יכולת למידה, והשקיע בי הרבה. למשל, כדי לקדם את יכולתי לקרוא באנגלית, זמן רב לפני שלימדו את השפה בקיבוץ, הוא קנה לי תקליטים ללימוד אנגלית וצרפתית. חוץ מזה הוא היה משחק עימי שעות ב"מכנו", והמשחק הזה פיתח אצלי ידע בטכנולוגיה ואהבה לתחום. את האהבה הזאת מימשתי אחר כך בניסיון לשלב טכנולוגיה בתהליכי הטיפול. אימי הייתה לולנית וגם אשת רוח וחזון. את דאגתה לחברי הקיבוץ ביטאה בעבודתה בוועדת הבריאות במשך שנים רבות. היא לימדה אותי דאגה לזולת מהי, וחלק מהעמדה הטיפולית שלי נובע מזה.

מה עשית בשירותך הצבאי ועם אילו אתגרים פסיכולוגיים התמודדת בזמן הזה?

התנדבתי לקורס חובלים. הקורס נמשך שנתיים, והיו בו לא מעט אתגרים. יותר מכול אפשר לי השירות בספינות להתבונן ביכולת ההתמודדות שלי ושל חייליי עם מצבי לחץ. הסטרסור המרכזי של איש הים הוא מחלת ים או מחלת התנועה. שיעור המרגישים רע בים בקרב המשרתים בספינות הטילים עמד על 70 אחוזים. ציפו מאיתנו להתמודד בעצמנו עם המצב, ואכן התמודדנו איתו. עם זאת כבר אז שאלתי את עצמי אם אין זה מתפקידו של ענף פסיכולוגיה בחיל הים להכין את אנשי הצוות לדרכי התמודדות פסיכולוגית עם חוסר האונים שיוצרת מחלת ים. עבודת התזה שלי עסקה בנושא הזה בדיוק. פרופ' מיכאל רוזנבאום, המנחה שלי לתזה, היה אחד מחלוצי הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי בישראל ופיתח אז את תחום "התנהגויות שליטה עצמית". ואכן, בשאלון שבודק שליטה עצמית הראינו כי המצליחים להתמודד עם מחלת ים מאופיינים בציונים גבוהים. יתרה מכך, הראינו שתהליך ההכנה הממוקד ביכולת הזאת מאפשר לחיילים שהשתתפו בו להרגיש חסרי אונים במידה פחותה מהשאר בהתמודדותם עם מחלת ים.
באותה תקופה הצלחתי לשכנע את מפקדת חיל הים ואת מפקד החיל אלוף זאב אלמוג להקים בחיל גוף שירכז את כל המחקר בתחום התפקוד בים ולא רק בקשר להיבט הפסיכולוגי. בעקבות זאת הוקם המרכז לחקר התפקוד בים ועסק במרכיבים הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים של השירות בים. נסעתי למעבדות הצבא הבריטי, האמריקני וההולנדי כדי ללמוד את הפתרונות שהם הציעו, ונסיעותיי ולימודיי הביאו לידי מחקר פורה על אפשרויות ההתמודדות עם הבעיה הזאת. באותה העת פיתח מרטין סליגמן את תאוריית "learned helplessness", שעסקה בחשיבות השליטה בגירוי האברסיבי, והחלטתי לבדוק את תפקיד השליטה בהתמודדות עם מחלת התנועה. בעבודת הדוקטורט שלי החלטתי, עם המנחה שלי פרופ' רוברט לובוב, לבדוק את חשיבות השליטה בהתמודדות עם בחילה. בניסוי מעבדה מבוקר הראינו כי אדם שיש לו שליטה על גירוי התנועה (למשל אדם שנוהג ברכב) מרגיש טוב הרבה יותר מאדם שנחשף בדיוק לאותו גירוי תנועה, אך בחשיפה פסיבית. את המחקר הזה ביצענו בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים, והוא פורסם כמה שנים לאחר מכן. דווקא בשנים האחרונות הוא החל לקבל מאות ציטוטים. הופתעתי עד שהבנתי את הסיבה: הכניסה הצפויה של המכוניות האוטונומיות. במכוניות האלה ייחשפו הנוהגים בהן לתנועה שאין להם שליטה עליה, וצופים ששיעור הנהגים שיסבלו ממחלת התנועה יעלה מאוד. ממצאי עבודתי בחיל הים יוכלו לסייע בהקטנת ממדי הבעיה.

ספר לנו על קרן רוטשילד, על אוניברסיטת ברנדייס ועל היכרותך עם ביופידבק.

מייד עם סיום מחקר הדוקטורט שלי זכיתי במלגת קרן רוטשילד, ובזכותה יכולתי לשהות 18 חודשים בערך במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת ברנדייס בבוסטון. שם המשכתי לעסוק בתפקיד חוויית השליטה ושם גם נחשפתי לביופידבק. ביקרתי במעבדות של נאסא ולמדתי בהן שאפשר להפחית את תסמיני מחלת התנועה באמצעות ביופידבק. חזרתי לארץ בהתלהבות שקשורה לשימוש בטכנולוגיה ולהשפעתה על הפיזיולוגיה ועל המצב הנפשי והתחלתי לנסות את הביופידבק על מגוון בעיות.

הקמתי עם קבוצה של מטפלים את האגודה הישראלית לביופידבק והתחלנו ליצור תהליכי הכשרה והסמכה בביופידבק. יצרנו מודל חדש של ביופידבק שבו הוא חלק ממשולש טיפולי: המטופל, המטפל ומכשיר הביופידבק. כל אחת מצלעות המשולש מאפשרת מגע עם חלקים שונים: המטופל מדווח על החוויה הסובייקטיבית; מכשור הביופידבק מציג מעין מראה פסיכופיזיולוגית שמראה מה קורה בגוף; והמטפל מאפשר שילוב ואינטגרציה של הנתונים האלה. אפשר לומר בסיפוק כי אני ושותפיי לדרך הכנסנו את הביופידבק לעשרות תחנות פסיכולוגיות בארץ ויצרנו תהליך הכשרת מטפלים שיש בו שלבי למידה, התנסות, פרקטיקום והסמכה.

ספר לנו על המשך ההתפתחות הקלינית שלך, על הדיאלוג שלך עם האינטרסובייקטיבים ועל תוכנית  ההידברות במכון האנליטי.

השלמתי את התמחותי הקלינית בתל השומר ואחר כך השתתפתי בתוכנית של שלוש שנים של המכון הפסיכואנליטי (הידברות). זאת הייתה חוויה מעניינת, ואודה שגם לא פשוטה. באתי מהרקע המחקרי שלי ובגישה האקטיבית בטיפול ונחשפתי לחשיבה האנליטית (שעדיין הייתה ממוקדת בעמדה המתנזרת) של אנשי המכון בירושלים. התחברתי יותר לגישה האינטרסובייקטיבית שלמדתי בקורסים בבית הספר לפסיכותרפיה בתל אביב, ושם גם נחשפתי לחשיבתו של לואיס ארון (Lewis Aron) והתאהבתי בו מייד. בדיאלוג עם העולם הדינמי אז נתקלתי בהתעלמות כמעט מוחלטת מהגוף, מהמוח, כלומר מהנוירוביולוגיה. לכן שמחתי כל כך לגלות את עבודתו של מארק סולמס (Mark Solms), ובהיותי חבר בוועד האגודה לפסיכותרפיה יזמתי הקמת קבוצת למידה של נוירופסיכואנליזה והזמנתי פסיכולוגים לסדרת הרצאות של סולמס בווידאו. לצערי, באותה העת הייתה ההיענות להשתתפות בקבוצה נמוכה. כמה שנים לאחר מכן יזמתי כינוס של האיגוד לפסיכותרפיה. קראנו לו "פסיכותרפיה עם מוח" ואז כבר הצלחנו למלא את בית סורסקי.

באותה תקופה התחילה להתפתח בעולם גישת interpersonal neurobiology, והיא הרחיבה את היריעה. מעבר לעבודתו של סולמס, היא שילבה את הניסיון שלי בפסיכופיזיולוגיה עם ההבנה של התהליכים הבין-אישיים בטיפול. גם שמחתי להתוודע לעבודתה של הפסיכואנליטיקאית ד"ר אפרת גינות. היא מנסה להבין תהליכים לא מודעים כמו העברה והעברה נגדית באמצעות חשיבה נוירוביולוגית וכבר כתבה שני ספרים על חשיבה אינטרסובייקטיבית מתוך ידע נוירוביולוגי. יצרתי קשר איתה ויזמתי השתלמות של עשר פגישות איתה.

מהי "הקליניקה הלומדת?"

במשך השנים נוספו מטפלים לקליניקה שלי כי הבנתי שעולם הטיפול התרחב לשיטות טיפול רבות וכי אישיות המטפלים, המגדר שלהם וכמובן גילם חשובים בבחירת הדמות המטפלת. על פי הנוהל בקליניקה שלי, בפגישה הראשונה אני נפגש עם המטופל ומקשיב לבעיה שלו ולכאב הנלווה אליה. שני החלקים שלי – החלק "מבוסס המחקר שבי" והחלק הקשוב לסוג ההחזקה הנדרשת לאדם המיוחד שלפניי – מתחילים לנהל דו־שיח בו־זמנית. השיחה בין שני החלקים מביאה בסופו של דבר לידי החלטה על סוג הטיפול ועל סוג או סוגי המטפלים שיוכלו לתת את המענה המתאים לאדם הזה.

ההשתלמויות שאנחנו מציעים בקליניקה מיועדות לבניית היכולת האינטגרטיבית של המטפלים. לעיתים התמונה מורכבת: המטפל שביצע את ההתערבות הקוגניטיבית הטובה ביותר לא יתאים לדמות המטפל שהפונה החדש זקוק לה. ולא תמיד יודעים המטפלים הדינמיים לבצע כראוי את הטכניקות העדכניות לטיפול במצבי חרדה או דיכאון. במצבים האלה עולה השאלה אם יהיה נכון לתת למטופל שני מטפלים שישלימו זה את זה וגם השאלה אם אפשר שאחד המטפלים יעבוד עימו על הפחתת החרדה באמצעות טיפול פסיכופיזיולוגי (למשל ביופידבק), ומטפל אחר (אולי ויניקוטיאני) יעבוד עימו על השלמת תהליך התבגרות שנתקע באיבו. התגובה המיידית שלנו היא התנגדות למחשבה כזאת – "מטפל יש רק אחד." ועם זאת אני מזכיר לעצמי שגם הורים יש (בדרך כלל) שניים, וכאשר שני המטפלים מאותה הקליניקה מתאמים ומתייעצים ביניהם, פעילותם המשותפת עשויה להיות מפרה לכל הצדדים.

דומני שייחודה של הקליניקה שלנו הוא בהיותה "קליניקה לומדת". במשך השנים ערכנו לא מעט השתלמויות מטעם הקליניקה. אזכיר למשל את ההשתלמות בנושא הגישה המאחדת (unified protocol). הבחירה בה נבעה מההבנה שאומנם יש ריבוי מבורך של שיטות התערבות, אבל רבות מהן תלויות באבחנת DSM, ואילו רבים מהמטופלים שמגיעים אלינו סובלים מקשיים רגשיים שאינם מתאימים לאבחנה כלשהי. בפגישות עבודה עם דייוויד בארלו (David Barlow) ערכנו סדרת השתלמויות, ולימדו בה פסיכולוגים מאוניברסיטת בוסטון שכתבו עימו את מדריך השיטה. אני ממליץ לקרוא עליה יותר.

כן קיימנו סדרת השתלמויות ששמה היה "להיות זבוב על קיר החדר הטיפולי", וצפינו בה בהקלטות של טיפולים שנתנו פסיכותרפיסטים מובילים. בחרנו בהשתלמות כזאת משום שלעיתים קרובות מתמקדים בלימודי הפסיכותרפיה בתאוריה ופחות מדי בניואנסים הקטנים כמו האינטונציה ובבחירות הקטנות, מרגע לרגע, כמו בדברים שעל המטפל להתמקד בזמן הטיפול. ההדרכה בפסיכותרפיה בעייתית מאוד כל עוד מסתמכים רק על "תרבות הוורבטים". לכן הצעתי את מודל לימוד הנהיגה או הטיסה שבו המדריך והמודרך נמצאים יחד במצב כלשהו וזוכים להתנסות טובה יותר ובעיקר למשוב יעיל. זהו מודל שמבוסס על התלמדות כמו שוליה שלומד אצל בעל המקצוע; כלומר זאת אפשרות נדירה במקצוענו שבה המטפל והמדריך שרויים יחד בשעת הטיפול.

אתה ידוע כחלוץ בטיפול מרחוק. איך אתה עושה זאת ומהן התובנות שלך מהטיפול מרחוק לעומת מה שמקובל ו"עובד" בפסיכותרפיה?

אני מטפל מרחוק מאז אמצע שנות התשעים של המאה העשרים. התחלתי ב־1995, עם VocalTec, חברה ישראלית שהייתה בין הראשונות שאפשרו להעביר קול דרך הרשת. באותה העת היה לי מטופל, דוקטורנט שעבר ללמוד בארץ זרה, והיה לי חשוב להמשיך את הטיפול בו ולו דרך הקול בלבד. הטיפול הזה הזכיר לי את החוויה שלי כמטופל ששוכב על הספה ואינו רואה את הבעות פניה של המטפלת. ההתפתחות הטכנולוגית הייתה מהירה, וזמן קצר לאחר מכן התחלנו לעבוד עם NetMeeting של מיקרוסופט שאפשרה גם שיחות וידאו ושיתוף מסכים. פריצת הדרך הייתה כמובן תוכנת סקייפ (Skype) ולאחר מכן זום (Zoom) והשימוש בזום הוא הרווח היום.

באותה תקופה התנגדו רבים מעמיתיי לטיפול מרחוק. המאמינים בהחזקה (holding) ובמגע בין־אישי ראו בו "חילול הקודש" ממש. אני חשבתי שיש לנו הזדמנות יוצאת דופן ללמוד יותר על תהליכי הפסיכותרפיה ולראות מה הם המאפיינים ההכרחיים לאינטראקציה טיפולית. באותו הזמן סקרתי את העבודות הראשונות שעסקו בתחום הסנכרון בין הורה ובין ילד ובין מטופל ובין מטפל. הנושא היה רלוונטי עוד יותר בגלל גישת נוירוביולוגיה בין-אישית (interpersonal neurobiology) שמדגישה את חשיבות המרכיבים הגופניים בהשפעה ההדדית בין מטופל ובין מטפל. פניתי אז לרבים מהכותבים בגישה הזאת ושוחחתי עימם על אפשרות קיומם של תהליכי סנכרון בעבודה מרחוק ובאיזו מידה יתקיימו. וכבר לפני 15 שנה בקירוב שמחתי לראות אצל אנשי משרד הביטחון היענות להצעתי לעשות פיילוט של עבודה מרחוק עם משפחות שכולות. מאז הוכחנו שמודל עבודה כזה יעיל וחיוני ואולי אף רלוונטי מאוד לתקופה של אובדנים רבים כל כך בישראל לאחר 7 באוקטובר. בזכות המחקר והעבודה בתחום ושיתופי הפעולה ערכתי עם עמיתיי חיים ויינברג ואדם לייטון סדרת ספרים בנושא הטיפול מרחוק. הסדרה יצאה לאור לפני מגפת קורונה, ויש לה ביקוש רב בגלל הצורך של רובנו לעבור לעבודה מרחוק בתקופת המגפה.

שתף אותנו במחשבות על עתיד הפסיכולוגיה בארץ בהקשר של המצב הביטחוני ושל מצב הקיטוב בין חלקי העם.

אחלק את דבריי בין מחשבות מעשיות על תפקיד הפסיכולוג בעת הזאת ובין הרהורים על חיים בצל איום קיומי. האפשרות לעבוד מרחוק יכולה להיות רלוונטית מאוד בתקופה שבה קשה מאוד או אי אפשר להגיע אל חדר הפסיכולוג או אל התחנה הציבורית. הטכנולוגיה יכולה לסייע מאוד באפליקציות שישמשו כ"שיעורי בית" או "עזרה ראשונה נפשית". הייתי שותף לפיתוח beating the blues, שהיא תוכנה בריטית שמאפשרת למטופל להכיר שיטות CBT שונות. התוכנה הוכחה כיעילה כמו טיפול פסיכולוגי רגיל, ואנחנו בעיצומו של תהליך פיתוח אפליקציה שמבוססת על הפרוטוקול המאוחד. ובכל זאת אני מבקש להיות ברור: גם היום, בימי הבינה המלאכותית (AI), אני חושב שלא יהיה אפשר לחקות או להחליף את המפגש האנושי ואת הצורך באדם שיהיה עד לחוויה הפנימית של אדם אחר. לעומת זאת, אני מאמין בהחלט שיהיה אפשר להשתמש בבינה מלאכותית לתהליכי התאמת סוג הטיפול וסוג המטפל. הקבוצה שאני עובד עימה בבריטניה כבר הוכיחה שאפשר להתאים את סוג הטיפול לאפיוני המטופל.

המחשבות שלי נסבות גם על המשבר הפנימי שלנו במדינה ועל התפקיד שלנו כפסיכולוגים בעת הקשה הזאת. בסיום הספר שערכנו על טיפול קבוצתי מרחוק הצעתי לראות במפגשי הזום רבי־המשתתפים הזדמנות למעגלי שיח שיאפשרו למשתתפים להבין את הגישה של האחר. אני חושב שהידע שלנו, מעצם היותנו מטפלים זוגיים ומשפחתיים, עשוי לסייע מאוד. דומני שעקרונות ההקשבה לזולת, כמו שהם באים לידי ביטוי בכל אחת מהגישות הפסיכולוגיות, עשויים לאפשר איחוי שיהיה אפשר להפעיל באופן יזום וממלכתי.

אני חושב שהתקופה הזאת מנכיחה אפיון אקזיסטנציאלי כלשהו שקשור ביכולת לחיות בצל איום. ייתכן שהריאיון הזה מתקיים בשיאם של האיומים עלינו בכל החזיתות. וכמובן, יש שאלות על התמודדות עם מצבים טראומטיים. אני מציע להתבונן ביכולת לעשות מעין פיצול בין החרדה המוצדקת ובין היכולת להמשיך ולחיות את חיינו ולעיתים לשקוע בתוכניות לעתיד ואף בבילויים ובהנאות. אני עוד זוכר את הפתעתי מהפער בין החיים בחזית המצרית (הייתי קצין צעיר בראס סודר, ליד תעלת סואץ) ובין החיים בתל אביב כשחזרתי לחופשות. היום אני חווה את הפער הזה גם בחיים שלי בתל אביב. מצד אחד אני קשוב כל הזמן למה שקורה בחזיתות השונות ודואג, ומצד אחר אני מאפשר לעצמי גם לבלות; כאילו הנפש מפרידה בין קטעים שונים של הקיום.

עמודים:
61-64

ראיינה:
נחמה רפאלי.

פסיכולוגיה של יומיום