מאמרו של סטיבן פורג'ס על המערכת הנוירונלית העומדת בבסיס ההבחנה בין סכנה לבטחון

במאמרו Neuroception: A Subconscious System for Detecting Threats and Safety תובע Stephen W. Porges, חוקר מאוניברסיטת אילינוי והוגה התיאורה הפוליוואגאלית, את המונח "נוירוספציה" ומגדיר אותה כמערכת נוירונלית מולדת העומדת בבסיס היכולת שלנו להבחין בין סכנה לבטחון. להלן תרגום המאמר:

מה מכריע כיצד שני אנשים ינהגו זה כלפי זה בעת מפגש? האם תגובה ראשונית זו הינה תוצר של למידה תרבותית, חוויות משפחתיות ותהליכי חברות אחרים? או האם התגובה הינה ביטוי של תהליכים נוירו-ביולוגיים שמתוכנתים בדנ"א הספציפי של המין שלנו? אם התגובה הינה בעלת בסיס נוירו-ביולוגי, האם ישנם מאפיינים ייחודיים של התנהגות הזולת אשר מעוררים תחושת ביטחון, אהבה ונוחות או לחילופין תחושת סכנה? מדוע ישנם ילדים אשר מתרפקים ומסכימים בחום לחיבוק בעוד אחרים מתקשים ומתרחקים מאותה הצעה? מדוע חלק מהילדים מחייכים ופונים בצורה פעילה להכרות עם אדם חדש בעוד אחרים מרחיקים מבטם ונסוגים? האם ידע על הביולוגיה האנושית עוזר לנו להבין את הטריגרים והמנגנונים העומדים בבסיס התנהגויות אלו בתהליך התפתחות נורמטיבי? אם נלמד כיצד מאפייני התנהגות מפעילים מעגלים נוירונליים אשר מעודדים ומאפשרים התנהגות חברתית, האם נצליח לעזור בצורה טובה יותר לילדים עם מוגבלויות התפתחויות חמורות, כדוגמת אוטיזם, לשפר את ההתנהגות החברתית שלהם?

על ידי עיבוד מידע מהסביבה דרך החושים, מערכת העצבים מעריכה סיכונים באופן מתמשך. טבעתי את המונח "נוירוספציה" על מנת לתאר כיצד מעגלים נוירונליים מבחינים האם סיטואציות או אנשים הינם בטוחים, מסוכנים או מהווים איום על החיים. מפאת המורשת שלנו כמין, נוירוספציה מתרחשת באזורי הפרימיטיביים שלנו במוח, ללא מודעות והכרה. זיהוי אדם כבטוח או מסוכן מעוררת התנהגות הגנתית או פרו-חברתית אשר נקבעת בצורה נוירו ביולוגית. למרות שאנחנו עלולים שלא להיות מודעים לסכנות ברמה הקוגניטיבית, ברמה הנוירופסיכולוגית, הגוף שלנו כבר החל סדרה של תהליכי נוירונליים שיסיעו להתנהגויות הגנתיות אדפטיביות כגון לחימה, בריחה או קיפאון. מערכת העצבים של ילד (או של מבוגר) יכולה לזהות סכנה או איום לחייו כאשר הוא נכנס לסביבה חדשה או פוגש אדם זר. מבחינה קוגניטיבית אין סיבה להיות מפוחדים. אך לעתים קרובות, גם אם יש הבנה שאין סיבה להיות מפוחדים, גופם בוגד בהם. לפעמים בגידה זו הינה פרטית כך שרק הם מודעים לכך שליבם פועם במהירות ומתכווץ בעוצמה כזו שהם מתחילים להתנדנד. בעבור אחרים התגובה תהיה יותר גלויה. הם עלולים לרעוד, פניהם יסמיקו, או שזיעה תחל לנזול מידיהם או ממצחם. אחרים יכולים להפוך חיוורים, סחרחרים ולחוש חולשה פתאומית. תהליך זה של נוירוספציה יכול להסביר מדוע תינוק נוהם לעבד מטפליו אך בוכה כאשר ניגש אליו אדם זר, או מדוע פעוט נהנה מחיבוקו העדין של הורה אך מפרש מחווה דומה של אדם זר כתקיפה. אנחנו יכולים לראות תהליך זה כאשר 2 פעוטות נפגשים בארגז החול במגרש המשחקים. הם יכולים להחליט שהסיטואציה והפעוט השני הינם בטוחים או ארגז החול הינו טריטוריה מוכרת, אם הדלי ועט החפירה שלהם דומים, ואם הפעוט השני הינו בערך באותו גודל. הפעוטות יכולים להפגין התנהגויות חברתיות חיוביות, קרי להתחיל לשחק אחד עם השני. "לשחק נחמד" הינו אקט טבעי כאשר הנוירוספציה מזהה ביטחון ומעודדת מצבים פיזיולוגיים שתומכים בהתנהגות חברתית. עם זאת, התנהגות פרו חברתית לא תתרחש כאשר הנוירוספציה קוראת בצורה לא נכונה סימנים ורמזים סביבתיים ומעוררת מצבים פיזיולוגיים שתומכים באסטרטגיות הגנתיות. אחרי הכל "לשחק נחמד" אינו מתאים ואינו מהווה התנהגות אדפטיבית במצבים מסוכנים או שמהווים סכנת חיים. בסיטואציות כאלה, בני אדם – כמו שאר היונקים- מגיבים באמצעות מערכות הגנה נוירו ביולוגיות פרימיטיביות יותר. כדי ליצור מערכות יחסים, בני אדם חייבים לדכא את התגובות ההגנתיות הללו על מנת ליצור קשר, להתחבר וליצור קשרים חברתיים ארוכי טווח. בני אדם הינם בעלי מערכות נוירו-התנהגותיות אדפטיביות הן בעבור התנהגויות פרו חברתיות והן הגנתיות. מה מאפשר התנהגויות קרבה, ובו זמנית מעכב מנגנוני הגנה? על מנת להחליף בצורה יעילה אסטרטגיות הגנה לפעילות חברתית, מערכת העצבים צריכה לעשות 2 דברים: 1. הערכת סיכון ו2. אם הסביבה נראית בטוחה, לעכב את התגובה ההגנתית הפרימיטיבית של לחימה, בריחה או קיפאון. על ידי עיבוד המידע מן הסביבה דרך החושים, מערכת העצבים מעריכה סיכון באופן רציף ומתמשך. עם התקדמות האבולוציה, מערכות נוירונליות חדשות התפתחו. מערכות אלו משתמשות בכמה מאזורי המוח המעורבים בתפקודים הגנתיים כדי לתמוך בצורות מסוימות של מעורבות חברתית. בצורה כזו נוירוספציה יכולה לעודד את ההתפתחות של קשרים חברתיים ולספק הזדמנויות להתרבות.

מעורבות חברתית והתנהגות הגנתית: אסטרטגיות אדפטיביות או לא הסתגלותיות?

מעורבות חברתית והתנהגות הגנתית יכול להיות אדפטיביות או לא הסתגלותיות כתלות ברמת הסיכון שמציגה הסביבה. מפרספקטיבה קלינית, המאפיינים ההתנהגותיים של פסיכופתולוגיה יכולים לכלול את חוסר היכולת של אדם לעכב מנגנוני הגנה בסביבה בטוחה או את חוסר היכולת להפעיל מנגנוני הגנה בסביבה מסוכנת – או את שניהם. אך ורק בסביבה בטוחה יהיה זה אדפטיבי ותואם לעכב בו זמנית מערכות הגנה ולהפגין התנהגות פרו חברתית חיובית. נוירוספציה פגומה – קרי הערכה לא מדויקת של מסוכנות או בטיחות המצב – עלולה לתרום לתגובתיות הפיזיולוגית הלא אדפטיבית ולביטוי של התנהגותיות הגנתיות המקושרות להפרעה פסיכיאטרית מסוימת. אצל ילדים המתפתחים בצורה טיפוסית, נוירוספציה מזהה סיכון בצורה מדויקת. המודעות הקוגניטיבית של ילד לגבי סיכון תואמת ל"תגובת הבטן" שלהם לסכנה. כאשר מערכת העצבים שלנו מזהה ביטחון, הדרישות המטבוליות שלנו פועלות בהתאם. תגובות חרדה שהינן מקושרות ללחימה בריחה, כגון הגברת קצב הלב וייצור קורטיזול מוגבר אשר מתווכות על ידי מערכת העצבים הסימפטטית ועל ידי ציר ההיפותלמי-יותרת המוח- בלוטת האדרנל, מעומעמות. בצורה דומה, נוירוספציה של בטחון שומר עלינו מלהיכנס למצבים פיזיולוגים אשר מאופיינים בירידה חדה של לחץ הדם והדופק, חולשה ומצבי דום נשימה שעלולים להוביל להתנהגויות קיפאון או "כיבוי". כיצד מערכת העצבים יודעת מתי הסביבה הינה בטוח, מסוכנת או מסכנת חיים? אילו מנגנונים נוירונליים מעריכים סכנה בסביבה? טכנולוגיות חדשות, כגון דימות תהודה מגנטית תפקודית (fmri), זיהו מבנים נוירונלים ייחודיים שהינם מעורבים בזיהוי סכנה. ישנם אזורים מסוימים במוח אשר מזהים ומעריכים מאפיינים, כדוגמת תזוזות פנים וגוף והפקות צליל אשר תורמים לרושם של בטחון או אמינות. חוקרים זיהו אזור בקורטקס שמופעל כאשר אנו רואים פנים מוכרות או שומעים קולות מוכרים. תהליך זה של זיהוי אנשים מוכרים ואמינים והערכת הכוונות של אחרים בהתבסס על "תנועות ביולוגיות" של פנים וגפיים ממוקם כנראה באונה הטמפורלית של הקורטקס. אם נוירוספציה מזהה אדם כבטוח, אזי ישנו מעגל נוירונלי שמעכב באופן פעיל אזורים במוח שמארגנים את האסטרטגיות ההגנתיות של לחימה, בריחה וקיפאון. שינויים קלים בתנועות הביולוגיות שאנו רואים יכולים לשנות את כיוון הנוירוספציה מ"בטוח" ל"מסוכן". כאשר שינוי כיוון זה מתרחש המערכות הנוירונליות שמקושרות להתנהגות פרו חברתית משתבשות והמערכות הקשורות לאסטרטגיות הגנתיות מופעלות. בנוכחות של אדם בטוח, העיכוב הפעיל של אזורי המוח השולטים באסטרטגיות הגנתיות מספקות הזדמנות להתרחשות ספונטנית של התנהגות חברתית. כך, הופעה של חבר או מטפל יעכב את המעגלים הנוירונלים שמווסתים התנהגויות הגנתיות. כתוצאה מכך, התקרבות, מגע פיזי, והתנהגויות קרבה חברתית אחרות יכולות להתקיים. בניגוד לכך, כאשר המצב נראה מסוכן, המעגלים המוחיים שמווסתים התנהגויות הגנתיות מופעלים, קירבה חברתית מתבטלת ומופיעה התנהגות אגרסיבית או נמנעת.

הדממה ללא פחד

כפי שראינו, לבני אדם יש 3 אסטרטגיות הגנה עיקריות – לחימה, בריחה וקיפאון. אנו מכירים התנהגויות לחימה או בריחה אך יודעים פחות לגבי אסטרטגיות הדממה או הקיפאון. אסטרטגיה זו, אשר אנו חולקים עם בעלי חוליות מוקדמים יותר, לרבות מבוטאת אצל יונקים כ"זיוף מוות". אצל בני אדם, רואים כיבוי התנהגותי, המלווה לרוב בטונוס שרירים מופחת מאוד. אנו גם צופים בשינויים פיזיולוגים: האטה בדופק ובנשימה וירידת לחץ דם. הדממה או קיפאון, הינו אחד ממנגנוני ההגנה העתיקים ביותר של המין שלנו. עיכוב תנועה מאט את המטבוליזם שלנו (מפחית את הצורך שלנו במזון) ומעלה את סף הכאב. אך בנוסף לקיפאון הגנתי, יונקים מדמימים עצמם גם לצורך פעילויות פרו חברתיות, הכוללות התעברות, לידה, סיעוד וביסוס קשרים חברתיים. לדוגמה, כאשר פעוט יונק, האם צריכה להגביל את תנועותיה, כאשר הילד מוחזק הוא למעשה דומם מבחינה תפקודית. התנהגויות רבייה גם כן מערבות רמה מסוימת של הדממה. עם זאת, הדממה עם פחד מביאה לשינויים פיזיולוגיים עמוקים, עם פוטנציאל להיות אף קטלניים (כירידה דרמטית בקצב הלב, הפסקת נשימה וירידה חדה בלחץ הדם). בתהליך האבולוציה, מעגלים נוירונלים במוח שהיו במקור מעורבים בהתנהגויות קיפאון שונו לריצוי צרכים חברתיים אינטימיים. לאורך הזמן, מבנים מוחיים אלו פיתחו קולטנים לנוירופפטיד מסוים. אוקסיטוצין משוחרר במהלך הלידה וההנקה. הוא גם משוחרר במוח במהלך פעילויות שעוזרת לבסס קשרים חברתיים, כך כאשר אנו חשים שהסביבה שלנו בטוחה, שחרור האוקסיטוצין מאפשר לנו ליהנות מהנוחות של החיבוק ללא פחד. אבל אם מערכת העצבים שלנו מזהה מישהו כמסוכן, לא יהיה שחרור אוקסיטוצין ואנו נאבק כנגד הניסיון לחבק.

מעורבות חברתית: ההקדמה לקשר חברתי

על מנת לפתח קשר חברתי, אין זה מספיק לעכב מערכות הגנה, אנשים צריכים גם להיות קרובים פיזית אחד לשני. עובדה זו נכונה בין אם מדובר על אם ותינוק היוצרים קשר ראשוני או שני מבוגרים היוצרים קשר חברי. ישנם כמובן הבדלים גדולים בין ההקשר שבו נוצרת התקשרות אם-תינוק לבין היווצרות הקשר החברתי של שני אנשים למטרות רבייה. אם נסתכל על הקשר התנועתיות לדוגמה, עקב חוסר ההתפתחות הנוירונלית של התינוק, הוא מוגבל ביכולת שלו לנוע הרחק או לקראת אמו. בניגוד מוחלט, שני מבוגרים שיכולים להפוך לבני זוג הינם לרוב בעלי רפרטואר תנועתי דומה. אם יצירת הקשר החברתי הינה תלויה בהתנהגות מוטורית רצונית, אזי התינוק הינו בעל חסרון מובהק: הוויסות הנוירונלי של הנתיב המוטורי הספינלי הינו לא בשל בזמן הלידה ומדובר על מספר שנים עד שהוא מפותח לחלוטין. למזלו מעורבות חברתית אינה תלויה באיכות הוויסות של הגפיים והגוף שלנו. תנועה רצונית של הגפיים והגו דורשת קישור נוירונלי בין הקורטקס והעצבים השדרתיים (מה שנקרא הנתיב הקורטיקובולברי). מעורבות חברתית תלויה איפו, בעד כמה אנחנו יכולים לווסת את השרירים בפנים ובראש דרך נתיבים נוירונלים המקשרים את הקורטקס עם גזע המוח (מה שנקרא הנתיב הקורטיקוספינלי). אלו שרירים שמספקים את ההבעה לפנינו, מאפשרים לנו להציג מחוות עם הראש, להוסיף אינטונציה לקול, להישיר את המבט ומאפשרים לנו הבחנה בין קולות אנושיים לקולות רקע. נתיבים קורטיקוספינלים לעצבים השדרתיים מווסתים את השרירים השולטים בגו ובגפיים. נתיבים קורטיקובולברים לעצבים הקרניאלים מווסתים את שרירי הפנים והראש. הנתיבים הנוירונלים מהקורטקס לעצבים אלו (קורטיקובולבר) הינם מצופים מיאלין בצורה מספקת כבר בלידה כך שהם מאפשרים לינוקא לסמן למטפליו (על ידי קול או עוויתות לדוגמה) ולפעול באספקטים חברתיים, או כאלו הקשורים להזנתו, של העולם (על ידי בהייה, חיוך ומציצה לדוגמה). הוויסות הנוירונלי של שרירי הפנים והראש משפיעים על הדרך שבה אדם תופס את התנהגויות המעורבות של אחרים. באופן יותר ספציפי, ויסות נוירונלי זה יכול להפחית את המרחק החברתי על ידי כך שהוא מאפשר לאנשים אחרים (כוללת פעוטות) ל:

ליצור קשר עין
להביע בקול גוון ומצלול המרמז על משיכה או עניין
הצגת הבעת פנים מותנית
שליטה על שרירי האוזן האמצעית לכדי הבחנה בין קול אנושי לצלילי רקע בצורה יעילה.

לחילופין, כאשר טונוס השרירים הללו מופחת, מה שמתרחש באופן ספונטני בתגובה לנוירוספציה של סכנה או סכנת חיים בסביבה החיצונית (כדוגמת אדם או מצב מסוכן) או בסביבה הפנימית (כדוגמת חום, כאב, או מחלה פיזית) אזי יתרחשו הדברים הבאים:

צניחת עפעפיים.
הקול מאבד גוון.
המעטה ביכולת להבעת פנים חיובית
מודעות לצליל של בני אדם הינה פחות מובחנת.
ירידה ברגישות להתנהגויות חברתיות של אחרים.

חשוב לזכור שהנוירוספציה של סכנה או איום על החיים יכול להתרחש בהתאם לסביבה חיצונית (כדוגמת אדם או מצב מסוכן) או לסביבה הפנימית (כדוגמת חום, כאב, או מחלה פיזית). אפילו אפקט פנים שטוח ( קרי לאו דווקא כועס), עלול לעורר נוירוספציה של סכנה או פחד ולשבש את ההתפתחות של מעורבות חברתית אינטראקטיבית הדדית. לדוגמה האפקט השטוח של הורה בדיכאון או האפקט השטוח של ילד חולה עלול לעורר שרשרת אירועים שתוביל לסיכון הוויסות הרגשי והגבלה של המעורבות החברתית הספונטנית.

התאוריה הפוליוגלית: שלושה מעגלים נוירונלים שמווסתים תגובתיות

מהיכן נובעות המערכות הנוירו-ביולוגיות המסובכות של בני האדם להתנהגויות פרו חברתיות והגנתיות? כפי שהצענו קודם לכן, יונקים – כולל בני האדם- חייבים להבחין בין אויב לחבר, להעריך את הבטיחות של הסביבה ולתקשר עם היחידה החברתית שלהם. לפי התאוריה הפוליוגלית (ראה Porges, 1993,

1995, 1997, 1998, 2001), יונקים, בדגש על פרימטים, פיתחו מבנים מוחיים שמווסתים הן התנהגויות חברתיות והן הגנתיות. במילים אחרות, כוחו אבולוציוניים עיצבו הן את הפיזיולוגיה האנושית והן את ההתנהגות האנושית. ככל שמערכת העצבים של בעלי החוליות התפתחה לאורך האבולוציה, כל הרפרטואר הרגשי וההתנהגותי של התרחב. תוצר של התהליך הפילוגנטי הזה הינו מערכת עצבים אשר מספקת לבני האדם את היכול להביע רגשות, לתקשר ולווסת מצבי גוף והתנהגות. התאוריה הפוליוגלית מקשרת את האבולוציה של הוויסות הנוירונלי של הלב לחוויות אפקטיביות, הבעה רגשית, הבעות פנים, תקשורת ווקאלית והתנהגות חברתית שהינה תגובתית להתנהגות של אחרים. התאוריה מצביעה על כך שהשליטה הנוירונלית על הלב הינו מקושרת מבחינה נוירו-אנטומית לשליטה הנוירונלית על שרירי הפנים והראש. התאוריה הפוליוגלית מתארת 3 שלבים בהתפתחות המערכת האוטונומית של היונק. כל אחת משלושת אסטרטגיות ההתנהגות האדפטיבית נתמכת על ידי מעגל נוירונלי מובחן אשר מעורב במערכת העצבים האוטונומית:

הדממה

זיוף מוות, כיבוי התנהגותי
המרכיב הקדום ביותר, משותף לרוב בעלי החוליות.
תלוי בענף העתיק ביותר של עצב הואגוס (חלק ללא מיאלין שמקורו באזור בגזע המוח הידוע בשמו הגרעין הדורסלי המוטורי של הואגוס)

ניוד

התנהגויות לחימה- בריחה
תלוי בתפקוד של מערכת העצבים הסימפטטית, מערכת שהינה מקושרת בעלייה בפעילות המטבולית ובפלט הלבבי (כדוגמת עלייה בדופק ועלייה ביכולת כיווץ של הלב)

תקשורת חברתית או מעורבות חברתית

הבעות פנים, הפקת צלילים והקשבה.
תלוי בואגוס המצופה מיאלין, שמקורו באזור בגזע המוח שנקרא גרעין האמביגוס. הואגוס מצופה המיאלין משרה מצבי התנהגות רגועים על ידי עיכוב ההשפעה של מערכת העצבים הסימפטטית על הלב.

פעוטות, ילדים צעירים ומבוגרים צריכים אסטרטגיות מעורבות חברתית תואמת על מנת ליצור התקשרויות וקשרים חברתיים חיוביים. באוניברסיטת אילינוי בשיקאגו, פיתחנו מודל שמקשר מעורבות חברתית להתקשרות וליצירה של קשרים חברתיים דרך הצעדים הבאים:

3 מעגלים נוירונלים שונים ומובחנים שתומכים בהתנהגויות מעורבות, ניוד והדממה.
באופן עצמאי מהמודעות, מערכת העצבים מעריכה סכנה בסביבה ומווסתת את ההבעה של התנהגות אדפטיבית כדי להתאים את הנוירוספציה לסביבה שהינה בטוחה, מסוכנת או מהווה איום על החיים.
נוירוספציה של ביטחון הינה הכרחית כתנאי מקדים להתנהגות של מעורבות חברתית. התנהגויות אלו מלוות ברווחים של מצבים פיזיולוגים הקשורים לתמיכה חברתית.
התנהגויות חברתיות קשורות לסיעוד, רבייה וליצירת קשרים זוגיים חזקים מחייבת יכולת להדממה ללא פחד.
אוקסיטוצין, נוירופפטיד המעורב ביצירת קשרים חברתיים, הופך את ההדממה ללא פחד לאפשרית על ידי חסימת התנהגויות קיפאון הגנתיות.

נוירוספציה והפרעות נפשיות

עד כה דנו בנוירוספציה תקינה. באופן אידאלי, הנוירוספציה של תינוק את סביבתו מראה לה מקום בטוח לחקירה. אבל אפילו אם הנוירוספציה שלה מזהירה אותה, בצורה מדויקת, על סכנה ממטפל "מבוהל או מבהיל", התינוקת יכולה לנקוט בכמה אמצעי הגנה, למרות שסביר כי אינם יעילים לבטח בעלי עלות פיזיולוגית. אך מה קורב כאשר הנוירוספציה עצמה הינה לקויה? מנקודת מבט תאורטית, נוירוספציה פגומה – שהיא למעשה חוסר היכולת לזהות בצורה מדויקת האם הסביבה בטוחה או האם אדם מסוים הינו ראוי לאמון- עלולה להיות בשורשן של כמה הפרעות פסיכיאטריות:

אזורים בקורטקס הטמפורלי שאנו מניחים כי אחראים על עיכוב תגובות לחימה, בריחה או קיפאון לא מופעלים אצל אנשים עם אוטיזם או סכיזופרניה שמציגים בעיה במעורבות חברתית.
אנשים עם הפרעות חרדה או דכאון הינם בעלי פגיעה בהתנהגויות החברתיות שלהם, קשיים בוויסות קצב הלב, כפי שמודגמים במדדי שליטה וגאלית על הלב, והפחתה בהבעתיות הפנים שלה.
ילדים שעברו התעללות או אשפוז עם הפרעת התקשרות תגובתית נוטים להיות מעוכבים (נמנעים רגשים ולא תגובתיים) או חסרי עכבות (חסרי הבחנה בהתנהגות התקשרות Zeanah 200). שני סוגי ההתנהגות מציעים פגם בנוירוספציה של סכנה בסביבה.

מחקר מהעת האחרונה שנעשה על ילדים שגדלו בבתי יתומים ברומניה העלה עניין בהפרעת התקשרות תגובתית ובמציאת דרכים לרפא את ההפרעות ההרסניות בהתפתחות החברתית שלהם. אם ההתנהגות של ילדים אלו מציעה נוירוספציה פגומה של סכנה סביבתית, האם ישנם מאפיינים בסביבה שיכולים לעזור לילדים לחוש בטוחים יותר ואז להתחיל לנוע לכיוון התנהגות חברתית נורמלית? המחקר (Smyke, Dumitrescu, & Zeanah, 2002) הראה את היעילות של מבנה הנוירוספציה בהבנה של התפתחות התנהגויות התקשרות נורמליות וא-טיפיקליות. החוקרים העריכו 2 קבוצות של ילדים ממוסדים והשוו אותם לילדים שמעולם לא היו במוסדות. קבוצה אחד של ילדים ממוסדים, קבוצת הביקורת, טופלה לפי סטנדרטים נפוצים: 20 מטפלים שונים עבדו במשמרות, בסדר גודל של 3 מטפלים ל30 ילדים בכל משמרת. קבוצה שנייה של ילדים, קבוצת הפיילוט, הורכבה מ10 ילדים ו4 מטפלים. אם נחיל את הקונספט של נוירוספציה למחקר זה, נשער שהמטפלים המוכרים יהיו חיוניים לנוירוספציה של הילד לביטחון, שבתורו יהיה חיוני לקידום התנהגות חברתית מתאימה. באופן ספציפי, היכולת של ילד לזהות את פניו של המטפל, קולו והתנועות שלו (המאפיינים שמגדירים אדם בטוח ואמין) אמורים להפעיל את התהליך של דיכוי המערכת הלימבית ולאפשר את ההפעלה של מערכת המעורבות החברתית. המידע מהמחקר של Smyke et al. (2002) תומך בהשערתנו. ככל שמספר המטפלים שהיו בקשר על הילדים עלה כך רבו מקרי הפרעת ההתקרשות התגובתית בקרב הילדים. קבוצת הביקורת היו בעלי הסיכוי הגבוה ביותר מבין שלושת הקבוצות לפתח הפרעה זו. בכמה מדדים של הפרעת התקשרות תגובתית, קבוצת הפיילוט לא נבדלה מהילדים שמעולם לא היו במוסדות. ממצאים אלו מציעים שברגע שאנחנו מבינים את המאפיינים הקונטקסטואליים והחברתיים שמעכבים את המעגלים הנוירונלים המתווכים אסטרטגיות התנהגות הגנתיות, אנחנו יכולים "למטב" את ההתפתחות של התנהגות פרו חברתית.
באוניברסיטה של אילינוי בשיקאגו, אנו משתמשים בהתערבויות התנהגותיות חדשות המבוססות ביולוגיה המתבססות על עקרונות מהתיאוריה הפוליוגלית. אנו בוחנים גישה זו עם ילדים הסובלים מאוטיזם ומאנשים עם בעיות שפה ותקשורת חברתית. המודל שלנו מניח כי בעבור ילדים רבים עם לקויות בתקשורת החברתית, כולל ילדים שאובחנו עם אוטיזם, מערכת המעורבות החברתית הינה שלמה מבחינה נוירו-אנטומית ונוירופיזיולוגית. אך עדיין ילדים אלו אינם מעורבים בהתנהגויות פרו חברתית בצורה רצונית. על מנת לשפר התנהגות חברתית ספונטנית, התערבות חייבת לעורר את המעגלים הנוירונלים שמווסתים את שרירי הפנים והראש. התאוריה הפוליוגלית חוזה כי ברגע שהוויסות הקורטיקלי של המבנים בגזע המוח המעורבים במעורבות החברתית יופעל התנהגות ותקשורת חברתית תתרחש באופן ספונטני כתכונה מתהווה טבעית של מערכת ביולוגית זו. ההתערבות "מעוררת" ו"מפעילה" את הנתיב הנוירונלי המעורב בהקשבה ובו זמנית מעוררת את התפקיד של אספקטים אחרים במערכת המעורבות החברתית. התערבות זו מספקת גירוי אקוסטי ששונה באמצעות מחשב כך שהיא משנה את הוויסות הנוירונלי של שריר האוזן התיכונה. באופן תאורטי, שרירי האוזן התיכונה צריך להיות מווסתים בזמן הקשבה, והעצבים שמווסתים שרירים אלו מקושרים לעצבים שמווסתים את השרירים האחרים של הפנים והראש הקשורים למעורבות חברתית. התוצאות המוקדמות הינן מבטיחות. הן מציעות כי ההתערבויות שמטרתם לשפר התנהגות חברתית ספונטנית אמורות: 1. להבטיח שההקשר מפיק אצל המשתתפים נוירוספציה של בטחון, שבתורה מאפשרת למערכת המעורבות החברתית לתפקד. 2. לאמן את מערכת הויסות הנוירונלי של מערכת המעורבות החברתית.

מסקנות

לפי התאוריה הפוליוגלית (הכוללת את מונח הנוירוספציה), טווח ההתנהגויות החברתיות שלנו מוגבל על ידי הפיזיולוגיה האנושית, שהתפתחה מזו של בעלי חוליות פרימיטיביים יותר. כאשר אנו מפוחדים, אנחנו תלויים במעגלים נוירונלים שהתפתחו על מנת לספק התנהגויות הגנתיות הסתגלותיות שנועדו לבעלי חוליות פרימיטיביים. מעגלים נוירונלים אלו מספקים מנגנונים פיזיולוגים שמארגנים באופן רפלקסיבי התנהגויות ניוד או הדממה לפני שמה שמתחרש מגיע כלל למודעות ההכרתית שלנו. כאשר, מאידך גיסא, הנוירוספציה מספרת לנו כי הסביבה הינה בטוחה והאנשים בסביבה זו הינם מהימנים וניתן לבטוח בהם. מנגנוני ההגנה שלנו מעוכבים. אז אנחנו יכולים להתנהג בדרכים אשר מעודדים מעורבות חברתית והתקשרות חיובית. התמקדות בהתנהגויות המבוססות על ביולוגיה המשותפות לכל בני האדם מאפשרת למי שעוסק במקצוע לחשוב על פרדיגמות התערבות חדשות שיכולות לעזור לילדים שההתנהגות החברתית וההתקשרות שלה פגומה. אנחנו יכולים לשנות את סביבת הטיפול כך שהיא תראה, ותהיה, בטוחה יותר בעבור הילדים וכזו שפחות תעורר תגובות של ניוד או הדממה. אנחנו גם יכולים להתערב בצורה ישירה, לאמן את הוויסות הנוירונלי של מבנים בגזע המוח , לעורר את הויסות הנוירונלי של מערכת המעורבות החברתית ולעודד התנהגות חברתית חיובית.