עולם הפסיכותרפיה נוטה לחלק את ההתערבויות לשני סוגים: התערבויות סימפטומטיות, מול התערבויות הקשורות במקור הבעיה. חשיבה כזו היא לדעתנו דיכוטומית (חשיבת "או זה או זה")
הנה דוגמה מג'ויס מקדוגל פסיכואנליטיקאית ידועה בספרה תאטרוני הגוף:
הבה נקשיב למר ז' שסבל במשך שנים רבות, יותר משהוא מוכן לזכור, מנדודי שינה לא נשלטים, מבלי שתתגלה סיבה רפואית לכך. פסיכואנליטיקאי מסורתי יטען שנדודי שינה מסוג זה מעידים שהחולה, גם כשהואר עייף עד מוות, חושש להרדם: חושש מפני החלומות העלולים לפקוד אותו, חושש להפרד מהיום ולאבד את האחיזה בעולם החיצוני. מטפל זה יוסיף ויאמר שאת הסיבות הסמויות לפחדים אלה ניתן יהיה לחשוף במהלך האנליזה.
הפסיכיאטר לעומת זה יציע סם מרדים יעיל אשר יבטיח למר ז' חמש או שש שעות של שינה רגועה ותחושה שהוא מוכן להתמודד עם יום המחרת. תשובתו של מר ז' למטפל תלוייה באופיו. הוא יכול להשיב לו: " לא מעניין אותי מה גורם לנדודי השינה שלי; כל מה שאני רוצה זה להיפטר מהם!", או לחילופין להשיב לפסיכיאטר: "אני לא רוצה להיות מסומם כל חיי כדי שאוכל לישון. אני רוצה להבין מדוע אני לא יכול פשוט להרדם כמו בני אדם אחרים
ברור שבתרחיש של מר ז' אנו ניצבים מול שני סוגים שונים של בקשת עזרה, הפסיכיאטר, המטפל באמצעות תרופות, או הפסיכואנליטיקאי המתבסס על השיטה האנליטית כאמצעי ריפויי, נקראים לגלות מה המטופל מחפש באמת. הפסיכיאטר מקווה שתרופות, שהותאמו בזהירות לצורכי המטופל, ייצבו את הסימפטומים שמהם הוא סובל, ואילו הפסיכואנליטיקאי מקווה כי הידע שרכש המטופל על עצמו, יקטין את נטיית הסימפטומים לחזור ויוביל להשקעת האנרגיה הנפשית בדרכים יצירתיות יותר.
דוגמה זו אף שכתובה יפה – מייצגת בעיני חשיבה דיכוטומית. האומנם מטפל אינו יכול לטפל גם בסימפטום וגם בסיבות האפשריות להווצרו?
זו שאלה מצוינת ואני חושב שזו אחת השאלות הכי בסיסיות ומהותיות בעולם הטיפול הנפשי (ולא רק הנפשי, גם הרפואי – רק ששם אני חושב ש"ברור יותר" שצריך לטפל בשורש הבעיה ולא רק לתת כדורים להוריד את החום, למשל).
אני חושב שמטפל יכול, וצריך, למצוא את הדרכים לטפל גם בתסמינים וגם בסיבות לקיומו. והוא צריך גם להבין, ולעזור למטופל להבין, שלעתים צריך קודם לטפל בתסמינים, כדי לספק רגיעה ראשונה שתאפשר להגיע להתקדמות טיפולית במציאת שורש הבעיה.