הדכאון של סילבי

מתוך הספר "להתמודד עם מצבי הרוח" של פדסקי וגרינברגר

מריסה היתה  מדוכאת. במהלך הפגישה הראשונה עם המטפל סיפרה, שהיא הולכת ונעשית מבולבלת ומתחילה להרגיש חוסר שליטה. היא אמרה, שהדיכאון שלה הלך וגבר בששת החודשים האחרונים. הדיכאון הזה הפחיד אותה כי, לפני כן הייתה בדיכאון פעמיים. פעם בגיל 18 ופעם בגיל 25, ובשני המקרים ניסתה להתאבד. עיניה התמלאו דמעות כשהפשילה את שרוולה והראתה את הצלקות שנותרו מהניסיון הראשון.

מריסה סיפרה, שבין הגילים שש 14 עשרה היא סבלה מהתעללות מינית מצד אביה. בגיל ארבע עשרה התגרשו הוריה. באותו זמן מריסה כבר חשבה על עצמה במונחים שליליים. "החלטתי שאבי מכאיב לי מפני שאני רעה. התרחקתי מילדים אחרים, כי פחדתי שיתגלה להם מה שקרה לי; פחדתי מהמבוגרים, כי חשבתי שהם יפגעו בי".

עם היסטוריה כזו של הערכה עצמית נמוכה, אין זה מפתיע שמריסה הסכימה להתחתן עם חברה הראשון, קרל. הם נישאו בגיל 17 כשמריסה הרתה, ושנתיים אחר כך התגרשו, זמן קצר אחרי לידת הילד השני. בגיל עשרים ושלוש נישאה שנית, ונישואים אלה נמשכו שנתיים. שני בעליה היו שתיינים והתעללו בה גופנית.

למרות היותה בדיכאון במשך 18 עשר חודשים בעקבות גירושיה השניים, יצאה מריסה מחוזקת מתקופה מייאשת זו של חייה. היא החליטה שמוטב לה לגדל את ילדיה בעצמה, בלי עזרת בעלה לשעבר. היא התחילה לעבוד ולפרנס את ילדיה, שהוכנסו למעון יום. היא היתה אם מסורה והתגאתה בילדיה. הילד הגדול, כעת בן שמונה עשרה, התחיל ללמוד במכללה, והצעיר למד בבית ספר תיכון.

מריסה, בת 36, הייתה עוזרת למנהל כוח אדם במפעל ייצור. למרות הצלחתה כאם עובדת, היא היתה ביקורתית כלפי עצמה. בפגישה הראשונה נמנעה רוב הזמן מקשר עין ומבטה היה ממוקד בידיה שנחו בחיקה. היא דיברה בקול נמוך וחד גוני ולא חייכה. עיניה מלאו דמעות מספר פעמים, כאשר דיברה על היותה "חסרת ערך" ועל העתיד הקודר שמחכה לה. "יותר ויותר אני חושבת על התאבדות. הילדים כבר גדולים מספיק כדי לדאוג לעצמם. הכאב שלי לא יחדל לעולם. המוות הוא המוצא היחיד".

בתשובה לשאלות על חייה ומה עושה אותם כה מכאיבים, ענתה מריסה, שהיא חשה עצב רב במשך כל שעות היום. כאשר בששת החודשים האחרונים העמיק הדיכאון שלה, היה למריסה קשה יותר ויותר להתרכז בעבודתה. היא קיבלה מהממונה עליה שתי התראות בעל פה ומכתב התראה על אי עמידה בלוח זמנים, על איכות עבודתה ועל ההספק שלה. עייפותה הלכה וגדלה, והמוטיבציה שלה הלכה ופחתה.

כשהיתה בביתה רצתה מריסה להיות לבדה. היא לא ענתה לצלצול הטלפון, כי לא רצתה לשוחח עם חברים או עם בני משפחה. היא הכינה לילדיה ארוחות מינימליות ואחר כך היתה נסגרת בחדרה וצופה בטלוויזיה עד שנרדמה.

בפגישה הראשונה היתה למריסה רק תקווה מעטה שהתרפיה הקוגניטיבית תעזור לה, אך היא הבטיחה לרופא המשפחה שתנסה. היא חשה שהאלטרנטיבות שלה מוגבלות, ושאם הטיפול לא יועיל, האפשרות היחידה שתישאר לה היא התאבדות. מיותר לומר שהמטפל היה מודאג מאוד ממצבה ורצה לעזור לה לשפר את הרגשתה בהקדם האפשרי. המטפל הפנה אותה לפסיכיאטר להתייעצות, כדי לבדוק אם ניתן לעזור לה באמצעות תרופה, אף שבעבר התרופות עזרו לה מעט מאוד. הפגישה הבאה תוכננה למספר ימים אחרי כן, כדי שמריסה לא תצטרך להמתין זמן רב להתחלת הטיפול.

כיצד הייתם מתכננים טיפול CBT בבעיה של סילבי ואיך הייתם מסבירים לה איך הטיפול יעזור?