פסיכולוגים רבים מועסקים בשאלות הקשורות לתאוריות ולטכניקות התערבות שונות. מטפלים קוגניטיבים התנהגותים נוטים לעיתים לדקדק בשאלה איזה פרוטוקול טיפול הוכח יותר מחקרית; מטפלים מהעולם הדינמי מדקדקים לעיתים ב"וורבטים" השונים, תוך עיסוק באינטרפרטציה או בתוכן המילולי של תגובת המטפל.
מאמר קצר זה יציע את האפשרות כי הקול האנושי צופן בחובו יכולות הכלה הרגעה מרשימות. אני אבסס את דברי על נסיון רב-שנים במדידות פיזיולוגיות של אנשים המקבלים הנחיות רגיעה מאדם אחר, וכן על מאמר שהתפרסם לאחרונה המשווה את האפקטיביות של שיחה קולית מרחוק לחיבוק.
כבר בתחילת הקרירה שלי כפסיכולוג שמתי לב – בעיקר כאשר העברתי תרגילי רגיעה למטופלים שלי כי הדרך בה אני מעביר את תרגילי ההרפיה הנה לעיתים חשובה יותר מתוכן התרגיל עצמו. קראתי לזה אז "שיר ערש" שהמטפל כאילו שר למטופל בעת שהוא מנחה אותו בהרפיית שרירים, אימון נשימה או דמיון מודרך. נראה אם כן כי עצם הקול האנושי של המטפל המועבר באינטונציה מרגיעה יש לו את התרומה החשובה שלו ליכולת הרגיעה של המטופל.
שנים לאח"כ כשהכנסתי גם את הביופידבק ככלי בטיפול, יכולתי לגלות כיצד דיבור מסויים של המטפל משפיע על התגובות הפיזיולוגיות של המטופל בעוד דיבור באינטונציה אחרת היה לו אפקט אחר על התגובות הגופניות.
אף שהשמוש באינטרנט ובטכנולוגיה הוא חלק מרכזי בשיטות אותן אני מציע לפסיכולוגים הלומדים אצלי – דווקא כאן מצאתי את עצמי בעמדה שמרנית – קונסרבטיבית מאוד. הרבה מעמיתי נוטים "לטיפול באמצעות התכתבות" כלומר שמטופל כותב למטפל כי קשה לו והמטפל כותב לו במייל או בצ'אט איזשהי תגובה "טיפולית". אני מרגיש כי בדרך זו אני מאבד מאיכויות הטיפול בשני אופנים: ראשית איני שומע את המטופל ובכך נמנעת ממני האינפורמציה שקשורה לטון ולמנגינה: לבכי החנוק, לטון המתגרה, לחדווה המעוגנת בקול וכו'. לא די שאין לי את אוזניי בשיטה זו – גרוע מכך אין לי את קולי. האפשרות שטקסט כתוב יעביר את המסר של הקשבה, הכלה, ובעיקר התענינות ולגיטימציה לחוויה – נראית לי כמעט בלתי אפשרית – לעומת זאת כשיש לי את קולי אני מרגיש שאני יכול כאילו לגעת במטופל בדרך שמרגישה נכונה באותו רגע.
והנה בא מחקר שמאשש ולו באופן חלקי את הנסיון שלי:
אנטרופולוג אמריקאי בשם Leslie Seltzer ביצע מחקר על נערות בגילאים 7-12 אותם הכניס למצב לחץ מעבדתי: הן התבקשו לנאום באופן מאולתר ולפתור בעיות מתמטיות בפני זרים. המטלות הגבירו את קצב ליבן של הילדות, ושיחררו בגופן כמות גבוהה של הורמון הלחץ קורטיזול המשתנה התלוי במחקר היה רמת האוקסיטוצין -הורמון שהגוף מייצר באופן טבעי,. אוקסיטוצין מסייע ליצירת הקשר בין האם לתינוק וממלא תפקיד ביחסים חברתיים וביחסי אמון בין אנשים.
במחקר היו שלוש קבוצות:
קבוצה שלא קיבלה כל תמיכה אימהית, קבוצה שקבלה תמיכה אימהית על ידי חיבוק ודיבור, וקבוצה שלישית קיבלה תמיכה מרחוק באמצעות שיחה טלפונית (להלן קבוצת "המגע הקולי מרחוק")
לא מפתיע היה למצוא כי רמות הורמון הלחץ היתה גבוה יותר אצל הקבוצה שלא קיבלה כל תמיכה – אך הממצא המפתיע היה שרמות הלחץ ורמות האוקסיטוצין היו כמעט שוות בקבוצת המגע ובקבוצת "המגע הקולי מרחוק" .
אני הייתי מוסיף למחקר קבוצה נוספת שבה האם מצ'וטטת או מסמסת לביתה דברי הרגעה. להערכתי קבוצה זו לא היתה משיגה רמות אוקסיטוצין גבוה ותורמות הלחץ הו נשארות גבוהות.
לסיכום, ההתערבות האנושית והתמיכה מורכבות כנראה מהרבה אלמנטים. החיבוק האנושי כוחו עצום, אולם גם עצם הדיבור הקולי יש לו יכולות הרגעה חשובות.
פרויד קרא לפסיכותרפיה "ריפוי בדבור" אני חושב שהייתי משנה קלות את השם ל"מגע קולי מרפא" שם המדגיש יותר את האינטראקציה הווקאלית ולא רק המילולית.
שאלה אחרת היא האם אפשר ללמד מטפלים להשתמש בקולם באורח נכון ? דווקא כאן אני יותר סקפטי – להרגשתי "הקול הוא הנפש" והוא מהווה ביטוי אוטנטי של מרכיב אישיותי מרכזי. אינני יודע אם ניתן לשנות משהו במרכיב הקולי של האינטראקציה הטיפולית.
מאמר זה מתפרסם בעקבות מחקר המתפרסם בכתב העת(Proceeding of the Royal Society: Biological sciences 7 September 2010 vol. 277 no. 1694 2661-2666
תודה לא. ובתה ד. שהסבו את תשומת ליבי למאמר
את השאלה : "האם אפשר ללמד מטפלים להשתמש בקולם באופן נכון?" ניתן להרחיב- האם אפשר ללמד אנשים להשתמש בקולם באופן נכון? העבודה על דיבור –בהיבט הקולי של השפה הדבורה נעשית על ידינו קלינאי התקשורת מזה שנים.
הקול הוא אכן גם הנפש אך לא רק: הקול מושפע ממרכיבים פיזיים- רגשיים- מחשבתיים והתנהגותיים. אנחנו כמטפלי ביופידבק עובדים לפי מודל זה ומרבים להתייחס לכל ארבעת המרכיבים.
מכאן שכקלינאית תקשורת ומטפלת בביופידבק אני מוצאת "שבילים ונקודות מפגש" נוספים .כשקול ודיבור נפגשים עם ביופידבק מתאפשרת הרחבת איזור התבוננות -מודעות-גילוי- חקירה ושינוי של מרכיבים קוליים שונים בכל אינטראקציה שהיא.
זוית אחרת.
כמורה אני יודע עד כמה הקול יש לו השפעה על התלמיד. אנו יכולים לגוון את הטון והעוצמה של קולנו.המנעד חייב להיות מגוון בגובה שלו באינטונציה שלו ובעוצמה שלו. למעשה כולנו מטופלים של החיים. למרות שאיני פסיכולוג אני קורא בשקיקה את התוכן המתפרסם באתר. אוליי יישמע הדבר תמוה אני עושה שימוש בתכנים בחיי היום יום ובמפגש עם תלמידים ואנשים. הרי היום תחום שאין בו מרכיב של הנפש.לעניות דעתי הקול הוא כרטיס הביקור של האדם.ככל שהקול שקט יותר מנווט יותר התיקשורת נעשית יותר אישית. נחשוב לרגע, אנחנו מדברים באותו "צבע" של קול כמעט בכל הסיטואציות וזה אבסורד.כונו מושפעים מהקול. יש קולות שאנו נשאבים אליהם. יש קולות שיוצרים אצלינו ניכור. קולו של אריק איינשטיין חדר מעבר לכל השכבות. וכל מילה מיותרת. השאלה מה אתה אומר אלא איך אתה אומר. אבקש לחזק את הגישה הזאת. אני הייתי מטופל אצל פסיכיאטר שגאל אותי מהתהום שבו הייתי שרוי. קולו היה עוטף כמו שמיכה רכה כמו חיבוק החודר לכל רמ"ח האיברים. איני יודע למי היתה השפעה רבה יותר לכדורים או לנוכחות שלו.
חברים יקרים, אנחנו חיים בתקופה שאדם מחפש את מה שנלקח ממנו: המגע של בני משפחה, תחושת השייכות למקום, הליטוף של הזולת, היותנו שקופים ובלתי נראים, אנחנו לא שומעים את הצליל של שמנו נהגה, הדיאלוג שנקטע כאשר אנו מחזיקים את פלאי הטכנוגיה בידינו. ובחוסר אונים זה מבקשים מאדם לשמור על שפיותו. בזכותכם העלה אחד החברים מאמר המתקשר לטרילוגיה של שלושה סרטים: "לפני הזריחה" "לפני השקיעה" ו "לפני חצות" הדיאלוגים בינו לבינה חושפים את עולם הנפש. בחירה מצויינת של סרטים.
חשוב לי להעלות את הדברים לאו דווקא מנקודת מבט מקצועית כשלכם אלא מנקודת מבט אחרת. תודה על כל התכנים המאלפים שאתם מעלים.