מטרת מפגשים אלה היא להמשיך בחשיפה in vivo, ולהרחיב את חשיפת interoceptive לפעילויות טבעיות.
(ג'ולי תרגלה שהייה לבד בבית בשעת בי-ערביים עם תוצאות טובות. היו לה שני התקפי פאניקה תוך כדי תרגולים אלה אך היא לא הפסיקה את התרגילים. דבר זה היה קריטי עבורה שכן היא למדה שהיא יכולה לשרוד את התקפי הפאניקה; זו הייתה הפעם הראשונה שהיא נשארה בסיטואציה למרות הפאניקה. בנוגע לחשיפת תחושות מופנמות הסתבר שהיא עושה הפרדה בין תרגולים לבין התנסויות עם תחושות במציאות החיים הרגילה באופן שלא מאפשר הכללה.
ג'ולי: לאחר מספר התנסויות של סיבובים והיפרונטילציה אני באמת מרגישה פחות חרדה. בהתחלה הייתי מבוהלת אך עתה אני רק קצת חרדה, אם בכלל. אך זה שונה כאשר אני לבד על האוטוסטורדה או בבית.
מטפל: איך זה שונה?
ג'ולי: אני לא יודעת מתי תחושות הסחרחורת והאי-מציאותיות" יכו בי.
מטפל: משיחותינו בעבר, בואי נחשוב על סיבות אפשריות לכך שתרגישי מסוחררת או "לא אמיתית" בזמן מסוים?
ג'ולי: אני יודעת. אני צריכה להמשיך ולזכור שזה יכולה להיות נשימתי, או רגש של חרדה, או עייפות או מכלול של דברים שונים.
מטפל: בסדר. ולמה זה כל כך חשוב לדעת מתי רגשות כאלה יופיעו?
ג'ולי: כי אני לא רוצה שיהיו שם בכלל.
מטפל: למה לא… ממה את פוחדת?
ג'ולי: אני מניחה שזה אותו עניין ישן… שאני אאבד את זה איכשהו?
מטפל: בואי נחזור להבניה הקוגניטיבית שעשית ועושה. ממה בדיוק את פוחדת? עד כמה זה יכול לקרות? מהן האלטרנטיבות?
ג'ולי: אני מבינה.
מטפל: עכשיו את יכולה לראות שתחושות הסחרחורת וה"לא אמיתית" הנגרמות מחרדה, היפרונטילציה, דיאטה, או התרגילים שאנו עושים כאן – הכל אותו הדבר. הם בסך הכל תחושות גופניות לא נעימות. הסיבה היחידה שהן מטרידות אותך יותר בדרך הביתה או בבית היא בגלל המשמעות שאת עדיין מייחסת להן בסיטואציות המסוימות.
חשיפת תחושות מופנמות "טבעיות" מתייחסת למטלות יומיות או פעילויות שהמטופל נמנע או סבל מהם בשל התחושות שנלוו אליהם. פעילויות טיפוסיות הן: התעמלות אירובית, עליה וירידה בגרם מדרגות, אכילת מזונות שיוצרים תחושת מלאות, או מתקשרים למצבי חנק, סאונה או מקלחות מלאות באדים, נהיגה בחלונות סגורים כשהחימום פועל, צריכת קופאין ועוד. (ברור, תרגילים אלה צריכים להיות מותאמים במקרים רפואיים כמו יתר לחץ דם או אסטמה).
עורכים רשימה הירארכית של הפעילויות והדברים המפחידים שמעוררים חרדה. החרדה מוערכת בעזרת סולם 0-10.
ג'ולי דרגה את החרדה ב-3 בעת הסתכלות החוצה דרך תריסים; ב-4 צפייה בסרט "קן הקוקיה"; ב-4 בעת משחק טניס; ב-5 ניטור תוויות של מוצרים על מדפים בסופרמרקט; ב-6 בהתרכזות בעבודת רקמה במשך שעה; ב-7 בעת נהיגה כשהחלונות סגורים והחימום עובד; ב-8 אורות מרצדים במועדון לילה; ב-10 רכיבה בדיסניוולד.
כמו בתרגילי התחושות, תרגילי הפעילויות מאורגנים באופן סיסטמתי הדרגתי וחוזר. המטופלים עשויים להיעזר בעת ביצוע התרגילים במיומנויות הנשימה והחשיבה שרכשו. זאת בניגוד לתרגילי ההשראה שבמהלך ביצועם לא משתמשים במיומנויות התמודדות, אלא רק לאחר סיומם המלא. זאת משום שהפעילויות לרוב ממושכות יותר מאשר תרגילי ההשראה. למרות זאת, יש לעודד את המטופלים להתמקד בתחושות שעולות במהלך הפעילויות לחוש אותם במלואן ולא לנסות למנעם או להסירם בעזרת דרכי ההתמודדות שנלמדו.
המטופלים מודרכים כיצד לזהות מחשבות לא סתגלתניות ולהתאמן בהבניה קוגניטיבית לפני כל פעילות. תרגול המחשבות במהלך המפגשים מאפשר למטפל לתת משוב ולתקן במידה ויש צורך.
ג'ולי זיהתה את פחדיה מ"אי-מציאותיות" ושיגעון כאשר הסתכלה מבעד לתריסים וכשצפתה בסרט "קן הקוקיה". כלי ההתמודדות שרכשה בטיפול, התרגילים שעשתה במהלכו הביאו לידי כך שהיא הבחינה מהר מאד שהתחושות שעולות אצלה אינן מזיקות ושהיא יכולה לסבול אותן ושלפחדיה אין הוכחה במציאות.
גם כאן, כמו בכל החשיפות יש להפריד (באופן הדרגתי אם צריך) את הפונה מ"סימני ביטחון": טל. נייד, קמעות, הליכה איטית, עמידה איטית והישארות במרחק בטוח למרפאות ובתי-חולים.
אצל ג'ולי סמני הביטחון היו: הסתכלות בשעון (כאישור שהיא מחוברת למציאות) וצביטה את עצמה (כדי להיות בטוחה שהיא אמיתית). היא התבקשה לתרגל את חשיפת התחושות המופנמות ללא סמני הביטחון.