הפרעות קשב ובעיות התנהגות הקשורות להיפראקטיביות ולאימפולסיביות מעוררות באחרונה עניין רב ומעודדות התקדמות ניכרת בתחום המחקרי והמעשי. הפרעת קשב מתבטאת בתמונה קלינית הטרוגנית. סימן ההיכר העיקרי שלה הוא דפוס יציב של קושי לבצע פעילויות הכרוכות בגיוס קשב וריכוז. מטבע הדברים קשיי קשב ייחשפו באופן הבוטה ביותר בבית הספר, המעמיד בפני הילד דרישה לחשיבה שיטתית ורצופה. ילדים הסובלים מהפרעת קשב יתקשו לחסום גירויי רקע (קולות בחצר) המסיחים את דעתם, כך שהאזנה להסבר או להרצאה יכבידו עליהם, והם יחמיצו פרטים רבים.
מאפיין נוסף של ההפרעה יתבטא בקשיי התארגנות, כגון קושי להשלים מטלות ("קופצים" מנושא לנושא), או בפיזור דעת. חרף מכשלות אלו, המובילות לעתים להישגים ירודים בלימודים, לילדים הסובלים מהפרעת קשב יש מנת משכל תקינה, ולעתים אף גבוהה מן הממוצע (פיגור שכלי אינו נכלל בהגדרה מאבחנת זו).
הפרעת קשב מלווה לעתים קרובות במרכיב של פעילות יתר (היפראקטיביות) ו/או באימפולסיביות. היפראקטיביות יכולה להתבטא באי-שקט מוטורי (מתקשה "לשבת בשקט") או בפעלתנות יתר, בפרט במצבים לא מתאימים ("השתוללות" בטקס אזכרה…). אימפולסיביות תתבטא למשל בקושי להשהות תגובות (משיב בפזיזות, מתקשה להמתין לתורו) או במועדות לתאונות (היתקלות באנשים או בחפצים).
הפרעת קשב מצויה בשכיחות של 5-3% באוכלוסיית ילדי בית הספר היסודי, ונפוצה יותר בקרב בנים (פי 9-4 לעומת בנות). אפשר לזהות את ההפרעה כבר בגיל הרך או בגיל הגן, אך בדרך-כלל ילדים מופנים לאבחון עם הכניסה לבית הספר. בתהליך האבחון חשוב לשלול הסברים חלופיים לתפקודו הבלתי מסתגל של הילד. לשם כך מסתייעים בהערכה מקפת של אנשי מקצוע שונים, נוסף על המידע שסיפקו הורי הילד.