ה DSM – המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות -אותו קטלוג בלתי נסבל מחד – והכרחי כפגומים לבנין מאידך, לא מגדיר ולא עוסק ישירות בעלבון. ובכל זאת מטופלי מביאים זאת אולי יותר מאשר הדבור על חרדה שגם הוא שכיח מאוד בקליניקה שלי. האם יש מקום להגדרה של "הפרעות עלבון"
העלבון הוא כאב חזק לפעמים יותר מכאב פיזי. ולהפוך אותו לקטגוריה ב DSM ודאי נראה לא נכון ולא מוצדק, ומצד שני, יש להודות כי יש אנשים הנוטים יותר להפגע, נוטים יותר להכנס למעגל הנעלב והמחכה לתגובה המרגיעה שלעיתים קרובות לא מגיעה- ואז העלבון רק הולך וגדל.
בפוסט קצר זה אני דווקא רוצה לקרוא לעמיתי מטפלים ומטופלים לחשוב איך נכון ואיך ניתן להקל על חווית העלבון.
מצאתי לנכון להתחיל דווקא עם קטע ספרותי – כמעט הייתי אומר שירי שכתב אשכול נבו ב"ארבע בתים וגעגוע" (הוצאת זמורה ביתן)
כל חלקיקי הרגש האלו באוויר, כל פתיתי העלבונות, הרמזים הקטנים הבלתי נראים. כל הכדורים הקטנים שנמסרים במהירות האור. הכדור אצלי, הכדור אצל עמיר הכדור מתגלגל במורד הרחוב כל הזכרונות שניצתים , קרובים, מאתמול, רחוקים, אמא שלי, המילים שנאמרו, המילים שיאמרו, המילים שכנראה כבר לא יאמרו, המחנק בגרון, הנורה הקטנה שנדלקת בתוך החזה, ומאירה אותך מבפנים, המגע, זכרון המגע בגוף, געגועים סתומים, תקווה גדולה, ייאוש קטן ועקשן, חוק הלים השלובים, חוק הלבבות הצרובים, מוסיקה, המוסיקה הפנימית שלו, שקטה יציבה ומתוחה, המוסיקה הפנימית שלי, קצת יותר דרמטית, הדואט, הבלט העדין של הוויתור, תמיד מישהו צריך לוותר, הנצנוץ הקטן של האכזבה, העכירות, העכירות, הידיעה שאף פעם בעצם זה לא היה צלול, ולא יהי צלול, האבן שמתדרדרת במורד הגב, הדקירה הקטנה שבמעמקי הבטן, הפצע המשותף, שאף פעם לא מספיק לדמם פנימה, החוטים שמקשרים, חוטים שקופים כמו בקרקסים, שלא רואים ואפשר גם להכשל בהם, וליפול, חרדת הנפילה, תקוות הנפילה, ידיעת הנפילה
אין תאור טוב מזה למורכבות של החוויה התוך אישית הקשורה בדיאלוג כואב עם האחר. אני כותב שורות אלו מתוך אמפטיה גדולה עם הכאב, ועם זאת עם ידיעה ברורה כי נדרשת דרך לחסן בפני "הפרעות עלבון"