קבצנים ומי שמקבצים ממנו

אור גז | 28.11.2016

עוני הוא סבל יחסי. תנאי חיים או כמות משאבים אינם יכולים לבדם להגדיר עוני או לנבא אותו באופן מוחלט. בחברות מתועשות, כמו גם באזורים "מפותחים" במדינות עולם שלישי, ממדי העוני נראים עצומים ובעיקר עלובים בהרבה, לעומת אזורי עולם שכוחי אל (אלו המעטים שנשארו), בהם חיים אנשים באותם תנאים בדיוק. מי שביקר באזורים נידחים ביבשת אפריקה יוכל להעיד, שיש איזה פלא בשלוות הנפש שבה חי האפריקאי הבלתי מגונדר, מחזות דומים אפשר לראות גם בהודו.

במעוזי המערב השונים, "סף העוני" נקבע ומחושב באופן שונה ומתבסס על מספר מדדים. באיחוד האירופי (כמו בישראל) הוא מוגדר כאחוזון מההכנסה הממוצעת, וביפן הוכנס בשנים האחרונות מדד הכולל גם התייחסות למזון, תנאי חיים, ביגוד וכו'. אפילו בארה"ב זנחו לאחרונה את מדד העוני המוחלט, שנחשב לתוצר של תפיסה יחסית מיושנת שעל מנת להיות מוגדר "עני" עליך להיות נעדר תנאי חיים ספציפיים.

עוני הוא יחסי

במובן הצר יותר, עוני הוא יחסי, כי בתוך רחוב אחד בתל אביב, מסתובב הקבצן ליד בנייני משרדים מגרדי שמיים. באזורים מסוימים יותר מאחרים, הקצוות באים לנקודת רתיחה. ואיך אפשר שלא? כשבועה מתנגשת בבועה, פולשת אליה לרגע, מועכת מבלי לפוצץ אותה, מתמזגת ונשארת בכל זאת בועה מסוגרת ואטומה בפני ראותה?

אני עובדת ליד התחנה המרכזית. באחת הטבעות המקיפות אותה מצויים לא מעט בנייני משרדים מטופחים, עם שומר וחלונות זכוכית. בבקרים רבים, שרידי הלילה האפלים נמחים באיטיות רבה מן הרחובות. אני חונה את המכונית מול מתחם "חדרי הצצה" צבוע בשחור פחמי. צועדת על המדרכה ועוברת לא מעט בחורות, אולי בנות גילי, שהלילה שלהן עבר במקום המסויט ההוא, או בדומיו. המזל (ואולי יותר מסתם מזל) ששפר עליי בחיי ניכר בבדל כל הבדל – בחורה צעירה, רעננה, שבעה ונקיה מגיחה ממכוניתה לבוקר של עבודה, מול בחורה צעירה אחרת, מותשת מלילה ללא שינה וחיים קשים, מלוכלכת ורעבה עד בלי די, מגיחה מחור ההצצה אחרי לילה של עבודה לתוך יום נוסף של הישרדות.

מפגשים על התפר

ברוב המפגשים הללו אנחנו, אנשי המכוניות הרעננים, מסרבים בעדינות לתחינה לעזרה, משתדלים שלא להישיר מבט, חלקנו נותנים כמה שקלים מדי פעם. רובנו מזכירים לעצמנו שאנחנו תורמים לעמותות, לילדים בסיכון, לסרטן, לחיילים ולמה לא, שאנחנו משלמים מיסים, שגם לנו אין מספיק כדי לחלק לכל עשרות הבקשות המומטרות עלינו, ושעם כל הצער, אנחנו לא יכולים לתקן את העולם. ועוד לא התחלתי לדבר על הטרנד של "העסקת" קבצנים שכירים, שמתחפשים ועובדים עלינו בעיניים, ורוקן חלק ניכר מהסיכוי שנפתח את ארנקינו בפני מה שהרבה פעמים נחווה בסופו של דבר כבליל של ידיים הנפשטות לעברינו.

ואם כבר בטרנדים, ארור במיוחד המנהג החדש לגשת ליושבי בתי הקפה. ואולי כך אנו נראים מן הבועה השנייה, כגוש אחד של אנשים שכולם יושבים בבית קפה, ולא ניתן להבדיל ביננו, על גילנו, מעמדנו ומצבנו השונים… אל כולנו ניגשים, ממש עד לשולחן, ומושיטים את היד, לעיתים קרובות, ובעדיפות, בדיוק ברגע שבו אנחנו מכניסים לפה ביס מהסלט.

על הפער ועל הכעס

ואנחנו נבוכים. וודאי שנהיה נבוכים. אנו עומדים נבוכים מול הפער, וכששמים אותנו על המוקד, איך לא ישרוף לנו? ועכשיו נצטרך להרגיש את הפער הזה, התהום הזו, ובכל זאת לסרב. אנחנו מתפתים לכעוס. והכעס הוא מובן; מפריעים לנו בחיים שלנו, חיים שאנחנו מרגישים רגע אחר רגע כיצד אנחנו עובדים קשה כדי לתחזק, לקדם ולממן, נכנסים לתוכם ותובעים בעלות. כעס, נובע בדרך כלל מדחף לשמור על גבולותינו תחת תחושה שהם הופרו ונחצו. בין אם נרצה ובין אם לאו, וחשוב יותר – בין אם נודה בכך ובין אם לאו, מסביב לבית הקפה, ישנו גבול, גבולותיה של הבועה של חיינו מתיישבים יחד אתנו בפאתי בית הקפה, לנוח. ויום אחד, עבורי, הגבול הזה נחצה באופן בלתי הפיך.

באותם צהריים שמשיים של סוף הקיץ, ישבתי עם חברה בבית קפה שבשדרה. השדרה הייתה אחת המוכרות בתל אביב, ואנחנו התיישבנו באחד השולחנות. כצפוי, יד אחר יד הושטו לעברנו, והמשיכו בדרכן, חוויה שהתרגלנו אליה והפכה לשגרה מעיקה ובלתי נמנעת כשיושבים על הרחוב. פתאום, הופיעה מולנו אישה צנומה מדי, שהתקרבה אלינו קרוב מדי, והסתכלה לנו יותר מדי לתוך העיניים. רגע לפני שהמשיכה לדרכה, היד שהושטה מול פניי נשלחה ותפסה בשערי באגרסיביות ומשכה אותי ביחד אתו כמעט עד לרצפה. אחר היא קיללה אותי והמשיכה ללכת, כאילו דבר לא אירע.

תהום

רגע לפני עוד היינו שתי נשים ותהום בין הבועות שהן נושאות סביבן, ורגע אחרי, התהום נפערה ממש מתחת לרגליי. חרדה איומה מילאה אותי, תחושת נרדפות וחוסר אונים משתק. נחרדתי מקוצר ידה של הסביבה מלהציל, אותה, אבל בעיקר אותי. הזעם שלה היה מובן לי, אבל בעצם, זעמתי גם אני. על ההפרה של גבולותיי, על התוקפנות והאלימות שהוכרחתי לשאת בשביל הרבה אנשים ואירועי חיים שעשו לה רע הרבה לפניי, על ההפרה הבוטה של כללי המשחק.

ואם עוני הוא סבל יחסי, והמשחק תפקידו לשמר סטטוס קוו יחסי בין רעב לרעב שמושבע, בין האין ליש, בין מה שהיא למה שאני, באותו רגע הוא הופר, התפוצץ ופרץ את הבועות ולשבריר שניה מחריד מוטט את המשחק ואת חוקיו והשאיר אותנו במציאות חסרת הרחמים.