כל הדרכים מובילות לרומא. גם מוינה גם מפילדלפיה

השאלה אם אפשר לבוא בו זמנית גם עם זיגמונד ועם ארון (ואם מותר לאנה הקטנה וג'ודי הצעירה לשלב ידיים)

כותרת זו, כמו הקורס שלנו, מכילה בתוכה כמה הנחות ותקוות. ראשית, תקוות הפלורליזם. שיש מקום לכמה שיטות טיפוליות: גם שיטתו של זיגמונד פרויד וגם דרכי הטיפול מבית מדרשו של ארון בק מסייעות למטופלים שלנו ואין מקום לפסילה או העדפה של שיטה אחת על רעותה.

הנחה שנייה שזהו סיוע שיאפשר הקטנת המצוקה (רומא) אבל כל דרך שונה באופן מהותי מחברתה: הדרך מוינה משפיעה על הנפש באופן אחד והדרך מפילדלפיה עובדת על חלקים אחרים של הנפש ואולי של המוח.

קורס זה יבקש להכיר לכם את הדרך שהתחילה בוינה, המשיכה ללונדון (אנה פרויד, ביון, וויניקוט ועוד), עשתה חנייה וקפיצת דרך בשיקגו (קוהוט), ואחת ההתפצלויות שלה היא בניו-יורק עם מיטשל והאינטרסוביקטיביות. ההצעה שלנו אליכם תהיה להכיר דרך זו ולראות אם היא משתלבת בשיטות הטיפול שלכם. כדי להתמודד עם תקווה זו עלינו לענות על השאלה האחרונה: שאלת השילוב.

שאלת השילוב

האם אפשרי שצאצאי השיטות ישלבו ידים שאנה פרויד וג'ודי בק ישחקו ביחד? האם אפשר לטפל קוגניטיבית התנהגותית יחד עם הקשבה דינמית ואלי גם אימוץ של טכניקות פסיכואנליטיות?

זהו האתגר של קורס זה.

ובכן הרצאת הפתיחה של הקורס מטרתה אחת: להגיד שיש הרבה סוגי התערבויות טיפוליות וכל אחת מהן יכולה לחיות יחד עם השנייה, ולעיתים קרובות הדברים אינם חד גוניים.

אני אתחיל בדוגמא פשוטה על ילדים. כדי להרגיע ילדים קטנים אנחנו יכולים לעשות לא מעט התערבויות שיצליחו ויתכן שהן משלימות אחת את השנייה. אולי הדבר הראשון יהיה להניק אותם: אין ספק כי זוהי שיטת הרגיעה ומלוי הצרכים הבסיסית ביותר שבדרך כלל עובדת.  כאבא ועכשיו גם כסבא תמיד קינאתי באלו שיש להן את השד המרגיע. ובאין ברירה פיתחנו – אנו האבות – תחליפים . הבקבוק הוא בעיני ההמצאה הגדולה של האנושות, ונותן לנו האבות להרגיש שגם לנו יש את יכולת ההרגעה והטיפול.

נראה עם זאת כי יש עוד דרכים המובילות להקטנת המצוקה: האם אתם מכירים את הריקוד הבא בו הורה מתנדנד בקצב מסויים שילדו מלווה אותו בבכי צורמני? – האין גם זו שיטת רגיעה מעניינת? יתכן אם כן שאסכולה "טיפולית אחת" תגיד "די שנחזיק אותם על הידיים וזה ירגיע את המצוקה" (אסכולת ה (?holding ככל שהילד יתבגר נפעיל עוד דברים- ונוכל להגיד לו אם קיבל מכה "לא נורא, זה יעבור" (אסכולת החשיבה החיובית?). כשיגדל עוד קצת אולי נעשה איתו דיון על איך הוא מרגיש אם ילדים בכתה מציקים לו (אסכולת "בוא נדבר על זה"). ויתכן שכאשר יספר לנו ש" אף אחת לא תאהב אותו" נעשה עימו דיון (סוקרטי?) על ההוכחות לתחושה זו ועל דרכים להפרכתם.

 אני מנסה להראות שכל אחד מהדברים האלו יש לו השפעה על מצוקה אנושית. וכי הרבה שיטות טיפול מסייעות לנו כהורים.

ניתן לשאול על השמוש שאני עושה בתהליך ההתפתחותי מינקות לבגרות. וכי טיפול אינו אנאלוגי להתערבויות ההוריות המרגיעות בהן אני משתמש במשל זה.

אובייקט מתמיר

אני סבור כי שכאשר הורה מרגיע או מספק צורך של הילד הוא משמש כ"אובייקט מתמיר". הבה נסטה לרגע ונדגים שימוש במוחים פסיכואנליטים כפי שנעשה בקורס. זה נלקח ממטפל בריטי בן זמננו בשם בולאס. בקורס זה נשתמש לא מעט בחשיבה ההתפתחותית הקשורה בתאוריית יחסי האובייקט. תאוריה האומרת כי בחודשים הראשונים לחיים האם נתפסת כאובייקט-מספק-צורך ולא כסובייקט נפרד.

בולאס, טבע את המונח "אובייקט מתמיר" לאמור אובייקט המזוהה עם תמורות פנימיות וחיצוניות בחוויה של התינוק, הוא אומר שתמורות או שינויים בחוויותיו של התינוק קשורות  לטיפול האמהי אך התינוק אינו ער לכך שישנו שם סובייקט אחר שיצר זאת. כלומר האם היא אובייקט מתמיר המחולל תמורות בעולמו של התינוק.

המאפיין הזה של ראשית החיים ממשיך גם בבגרות גם אז אנו מצויים בחיפוש מתמיד אחרי אובייקט המבטיחים לחולל תמורה בעצמי שלו. במובן זה פסיכותרפיה מבוססת על אותו מנגנון. תפקידנו הוא  להשיג תמורה בעולמו של האדם ובכך לתקן משהו בהעדרו של אובייקט מתמיר בילדותו.

זוהי כמובן הגדרה דינמית – שונה מאוד- מהגדרות הקוגניטיביות. הגדרה זו מאפשרת לכם המטפלים להמשיך להשתמש בשיטות אותם למדתם (חשיפה, אתגור מחשבות, רלקסציה ועוד) – תוך כדי הבנה שאתם כמטפלים יש לכם תפקיד נוסף מאשר להעביר את הטכניקה. אתם משמשים מעין אובייקט מתמיר אותו יוכלו המטופלים להפנים עם הזמן.

נחזור למוטו הפתיחה שלנו: הרבה שיטות מובילות להקטנת המצוקה האנושית ומטרתנו היא להראות שהן משתלבות .

שותפי לקורס: יוסי שוורץ וצחי אברמוב יספרו לכם על דרך החשיבה הדינמית שלהם וביחד עימם ננסה לראות כיצד זה משתלב עם שיטותיכם אתם.