ד"ר ירדן לוינסקי הזמין אותי להעביר יחד עימו ביום שישי הקרוב לפסיכיאטרים.

תפקידי בסדנה יהיה לשיר שיר הלל מחד ולהשמיע אזהרות "רוטנות" מאידך. שיר ההלל יקדש ליתרונות האפשרים של השמוש בדרכי תקשורת חדשות להרחיב את האפשרויות הטיפוליות.

האזהרות הרוטנות יעסקו בסכנה ל "חילול הקודש" של עולם הנפש והפסיכותרפיה על ידי שמוש לא נכון של טכנולוגיה ונוכחות דיגיטלית לא מאוזנת.

בבלוג זו אעסוק בשאלת התקשורת עם מטופלים מחוץ לשעה הטיפולית. מאמרים נוספים יעסקו בשאלת החשיפה של מטפלים את עצמם בבלוגים, פורומים, וכמובן (God Forbid?) בפייסבוק.

אני רוצה להתחיל באנקדוטה. בתחילת שנות התשעים היתה לי מטופלת,סופרת, שהיתה מביאה לי (או לפעמים משאירה בתיבת הדואר שלי) חבילת דפים עם מחשבתיה והגיגיה על הטיפול. ראיתי בזאת אינפורמציה חשובה והייתי נוטה לקרוא זאת בשקיקה (מי מאיתנו המטפלים לא סקרן לנושאי העברה?).

המדריך שלי באותה תקופה היה פסיכיאטר – פסיכואנליטיקאי בשם ד"ר מוטי בן יקר. למוטי היתה הנחייה ברורה אסוף את כל הדפים שכתבה לך הושט לה אותם (אני עוד זוכר את תנועת היד בה הדגים לי את המהלך) ואמור לה: "הטיפול שלנו מתבצע רק בחדר הטיפולים ורק דרך השיחה בחמישים דקות השבועיות שלנו"

התנגדתי אז לאמירתו של ד"ר בן יקר (או לא יכולתי להרגיש שאני מאכזב אותה?) ולא החזרתי לה את מכתביה.

בהדרגה התחילה להעביר לי גם סיפורים (אמנם קצרים שכתבה), ולאט לאט מצאתי את עצמי מוצף בחומרים ממנה.

אני מספר אנקדוטה זו כדי להזכיר לנו ששאלת "העברת חומרים ממטופל למטפל הייתה רלוונטית גם לפני עידן האינטרנט ועידן המדיה החברתית. אך אין ספק כי השאלה נעשית אקוטית יותר כאשר האינטראקציה יכולה להעשות בטלפון, בסמס, במייל, בסוג כזה או אחר של מסנג'ר ולאחרונה גם בפייסבוק.

אף כי לקראת סוף מאמר קצר זה אדבר על המגבלות שאני שם על עצמי לגבי תקשורת כתובה עם המטופל, הרי יש לומר כי אני הוא זה המזמין לעיתים קרובות את המטופל לכתוב לי על תהליכים רגשים שקורים אצלו בין פגישה לפגישה. אני רואה כאן מעין הזדמנות לאפשר למטופל להביא עוד חלקים של עצמו שלא תמיד מצליחים להגיע לפגישה השבועית.

דרור גרין – שמרבה לכתוב בנושא זה ראיין אותי לפני כעשר שנים ושאל אותי: " הרי שאתה מאפשר למטופלים שלך לשבור את המסגרת הטיפולית, שיש לה ערך מרכזי ביצירת הקשר הטיפולי, באמצעות מכתבים. איך אתה מתמודד עם ההשלכות של שבירת המסגרת הטיפולית"

ואני השבתי לו אז: " מעניין שאני אינני מרגיש שיש כאן בעיה. בדרך-כלל אני שומר מאד על כללי המסגרת. יתכן שמה שעושה את ההבדל הוא שכאן מדובר ביוזמה שלי (או, אם תרצה, בכלל שקבעתי) ולכן אין למטופל ולי חוויה של סטיה מהכללים. אני מניח, שחלק גדול ממטופליי רואה בכך סימנים לאכפתיות או לחיפוש דרכים לחיזוק ההשפעה הטיפולית."

השאלה המרכזית יותר שהמדיה הדיגיטלית יוצרת היא שאלת הסימטריות או ההדדיות: בעוד שאותה מטופלת כותבת הסתפקה בכך שאני קורא את מכתביה – היא לא ציפתה שאני אענה לה בחזרה. ברגע שמדובר על תקשורת דיגיטלית הציפיה למענה מהמקבל עולה עשרות מונים.

בתקשורת של מסרונים סלולרים, ניתן להערכתי להסתפק באישור קצר של קבלת הסמס. אולם מה קורה שמטופל שולח לפסיכולוג שלו מכתב אישי ורגשי בו הוא משתף בתחושות מאוד עמוקות שלו?

אני מציע, במידת האפשר להגדיר כי באינטרנט אני המטפל השותק. זה כמובן פרדוקסלי כי בטיפול פנים אל פנים אני ידוע כמטפל אקטיבי. אך בנוגע למכתבי המטופלים, אני מציע למטופלי שבאינטרנט אני 'המטפל המקשיב' אך לא המטפל המגיב, אני מאמין כי יהיה זה נכון לאשר את קבלת המייל – אך לא לנסות להעביר מסר טיפולי בהתכתבות. אינני חושב שיהיה זה נכון לכתוב להם על מחשבות שעלו בי לגביהם. אני צריך לראות ולשמוע אותם כדי לכוונן את התייחסותי או את האינטרפרטציות שלי. כאן אני חוזר שוב אל הגישה כי התקשורת הדיגיטלית, היא כלי המשלים ומרחיב את הטיפול – אך איננה טיפול לכשעצמו.