נכתב על ידי תמר דגן וארנון רולניק

הפרעות החרדה הטראומטית והפוסט-טראומטית, מעסיקות  אותנו רבות, הן כמטפלים מאוריינטאציות שונות, והן כתושבי הארץ הזאת. למרות שכל ההסברים המתארים את הפרעות החרדה בכלל, ואת הפרעות החרדה הטראומטית והפוסט-טראומטית בפרט, מתייחסים לסימפטומים הגופניים הרבים המלווים הפרעה זו, ולאינטראקציה המורכבת בין התופעות הנוירו-כימו-פיזיולוגיות לבין התופעות הרגשיות והקוגניטיביות, רק גישות מעטות משלבות ניתור סובייקטיבי של תחושות גופניות, ורק הביופידבק משלב ניתור אובייקטיבי של תופעות גופניות.

בקליניקה שלנו, משמש הביופידבק ככלי טיפולי בפני עצמו, בפרוטוקול המשלב טכניקות של הרפיה וחשיפה עם כלים קוגניטיביים והתנהגותיים, וכן ככלי עזר מרכזי המלווה גישות טיפוליות שונות:

–     בשלב האבחוני, ככלי להערכת סוג ומשך הטיפול

–     בשלב המשאוב, ככלי המאפשר לבחון באופן אובייקטיבי מהן טכניקות ההרפיה והמשאוב היעילות יותר עבור המטופל. מסתבר שלא תמיד קיימת התאמה בין הדיווח הסובייקטיבי של המטופל לבין מדדים פיזיולוגיים אוביקטיביים שונים

–     בשלב המעבר בין הרפיה לחשיפה, על מנת לוודא שהמטופל רכש שליטה ביכולת לעבור מדומיננטיות המערכת הסימפאתטית (האחראית על מגנון העוררות) לדומיננטיות המערכת הפאראסימפאטתית (האחראית על מנגנון ההרפיה)

–     ככלי להערכת יעילות הטיפול על ידי מדידה לפני ואחרי ההתערבות.