החומר המובא לעיל מבוסס על הצגת מקרה המופיעה בספר של Barlow: Handbook of psychological disorders
הפעם נביא מקרה של ג'ולי הסובלת מהפרעת פאניקה
ג'ולי, אשה בת 33, נשואה +2. סובלת מחרדה והתקפי פאניקה מזה שלוש שנים. היא מתארת את התקפי הפאניקה כבלתי נסבלים ומופיעים בתדירות עולה. הפעם הראשונה בה נתקפה בפאניקה הייתה כאשר מיהרה למיטת סבתה הגוססת על מנת להיות איתה ברגעיה האחרונים.
ג'ולי הייתה לבדה במכונית בעת שנהגה בדרך הבין-עירונית. היא זוכרת שהרגישה כאילו כל הסובב אותה נע ב-slow-motion, כאילו המכוניות נעצרו והסובב אותה נראה כמו לא אמיתי (un real). היא זוכרת שהרגישה קוצר נשימה ומנותקת אך מכיוון שהיה לה חשוב מאד להגיע ליעדה לא התייחסה לכך עד מאוחר יותר בחושבה שהיה לה מזל שלא עשתה תאונה. אחרי מספר שבועות חוותה אותן תחושות כשנהגה בדרך בין-עירונית. העובדה שלא היה שום קשר סיבתי הבהילה אותה מאד. הפעם, עצרה בצד הדרך והזעיקה את בעלה שהגיע והיא נסעה אחריו כאשר חרדה מלווה אותה כל הדרך. היא הגיעה לטיפול מאחר ותחושות אלה מופיעות בסיטואציות רבות. היא מתארת את התקפי הפאניקה שלה כרגשות של "אי-מציאותיות" (unreality), ניתוק, קוצר נשימה ודופק מהיר והרגשה כללית של פחד מהבלתי-ידוע. הדבר המפחיד אותה ביותר היא ה"אי- מציאותיות". בהקשר זה לדבריה, היא רגישה לכל דבר שמייצר רגשות לא מציאותיים כמו: אזור דמדומים; מודעות חלקית אותה חווים לפני הירדמות, שעות בין-ערביים, אורות בוהקים, התרכזות ארוכת זמן בדבר מסוים, אלכוהול וסמים ולהיות חרדה באופן כללי. למעשה, כל דבר שיכול לגרום לשינוי תודעתי מפחיד אותה. (היא קיבלה תרופת הרגעה אך היא פוחדת לקחת אותה אם כי היא דואגת להצטייד בה בכל פעם שהיא יוצאת מביתה). ככלל, היא חרדה מאד לגופה ונוטה להיבהל מכל תחושה גופנית שאינה לגמרי כרגיל. (היום היא נמנעת מקפה בשל השפעתו המעוררת ואינה מעלה על דעתה להתעמל מאותה סיבה). היא מדווחת שהיא כל הזמן מצפה להתקף הפאניקה הבא. היא נמנעת מכבישים בין-עירוניים ונוהגת רק ברחובות מוכרים וסמוכים לביתה. היא נמנעת מלהופיע בקהל גדול וגם בקבוצות גדולות כי היא פוחדת להיות בפאניקה בנוכחות אחרים. באופן כללי היא מעדיפה להיות בחברת בעלה או אימה וכאשר היא במרחב הבטוח שלה היא מתפקד רגיל. ג'ולי מבחינה בין הרגשתה היום להרגשתה לפני הופעת ההתקפים. להוציא אירוע אחד דומה, בשנות העשרים לחייה, שלדבריה נגרם כתגובה שלילית להתנסות בעישון מריחואנה, לא סבלה מהתקפי פאניקה. באותו אירוע הרגישה שהיא מאבדת שליטה, הייתה מפוחדת מאד וחשבה שלעולם לא תשוב למציאות. מאז לא נגעה בסמים. אין לה היסטוריה של מחלות או טיפול פסיכולוגי קודם. כילדה הייתה ביישנית וסבלה מחרדת נטישה וחרדה חברתית אך עם התבגרותה החרדה החברתית נעלמה והיא הרגישה נוח בחברה עד להופעת התקפי הפאניקה.
לג'ולי יש תיאבון אך שנתה אינה שקטה. לפחות פעם בשבוע היא מתעוררת בפתאומיות באמצע הלילה עם קוצר נשימה ופחד. יש לה גם קשיי הירדמות כאשר בעלה מחוץ לבית. בנוסף היא מוצאת את עצמה דואגת מאד לבעלה ולילדיה אם כי דאגות אלה משניות ולא מוגזמות מאד ביחס לדאגה מהתקפי הפאניקה. יש לה קשיי ריכוז מסוימים למרות שתפקודה בבית ובמקום העבודה (היא עובדת יחד עם בעלה בעסק שלהם) טוב, בייחוד לאור עובדת הימצאותו של הבעל איתה. המגבלות שהחרדה מציבה לה מדכאת אותה לעיתים והיא מוצאת את עצמה מיואשת וחסרת תקווה שהמצב ישתנה. למרות שמצב זה לא אורך יותר ממספר ימים, היא שרויה במצב רוח דיכאוני קל בשל מגבלות התקפי הפאניקה.
לאימה ולדודה של ג'ולי היו התקפי פאניקה בצעירותם. כעת, ג'ולי מודאגת שמא בנה הבכור מראה נטייה לחרדתיות מכיוון שהוא הססן בלנסות דברים חדשים או לשהות מחוץ לבית.
טיפול
א) המטרה הבסיסית בטיפול – להשפיע ישירות על ההערכה השגויה באשר לקטסטרופה שעלולה להתרחש וההימנעות מתחושות פיזיות ומצבים אגורפובים. דבר זה נעשה קודם כל באמצעות:
1) מתן מידע מדויק למטופל, לדוגמא ההסבר לגבי תגובת fight-flight. באופן זה המטופלים לומדים שהם חווים "תחושות" ולא פאניקה ושתחושות אלה נורמליות ולא מזיקות.
2) הטיפול מלמד מערך של מיומנויות לפיתוח הערכה מבוססת על הוכחות בנוגע לתחושות פיזיות ומצבים אגורפוביים. בו-זמנית, ניתנת אינפורמציה ספציפית למה גורמת היפרוונטילציה ותפקידה בהתקפי פאניקה. לכך מצטרף תרגול נרחב בנשימות.
3) אחר-כך, עיקר הטיפול כולל חשיפה חוזרת ונשנית לסימנים פנימיים של פחד וסיטואציות אגורפוביות.